אלי אבידר

חששו של שליט לוב מועמר קדאפי מפלישה אמריקאית הביא אותו למסור את כל הנשק להשמדה המונית שהיה ברשותו לידי המערב – לאיראן אין מה לחשוש, ולכן לא בוער לה להגיע להסכם.

בשבועות האחרונים שוב עולות הציפיות להכרעה במשא ומתן בין שש המעצמות לאיראן. השיחות בווינה, שהחלו בינואר 2014, היו צריכות להסתיים בחודש יולי האחרון, אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם, והדדליין נדחה ל 24 בנובמבר. כצפוי, גם המועד הזה חלף ללא תוצאות, והשיחות יתחדשו ככל הנראה בדצמבר הקרוב, ככל הנראה
בנסיכות עומאן, שם החל המשא ומתן החשאי בין ארה"ב לאיראן בתחילת 2013.

האמריקאים נוקטים משא ומתן בגישה דומה לזו של ממשל קלינטון ותחילת תקופתו של בוש הבן, בתהליך שהתקיים מול לוב בשנים 1999 – 2003. ארה"ב בחרה אז בגישה פייסנית, שהבהירה ללובים כי וושינגטון אינה מעוניינת בחילופי שלטון בטריפולי, אלא רק בשינוי מדיניות.

לוב של אותן שנים, בדומה לאיראן, תמכה בטרור הבינלאומי ברחבי העולם. סוכני המודיעין של מועמר קדאפי סייעו לארגוני הטרור של אבו-נידאל, ל IRA האירי, לצבא האדום היפני ולעוד שורה של ארגוני טרור. במקביל, ניסתה לוב להשיג יכולת השמדה המונית בכל דרך אפשרית, כולל בעת המשא ומתן עצמו. ב 2001 – 2002 סיפק ראש תוכנית הגרעין הפקיסטנית עבד אלקדיר חאן ידע וטכנולוגיית ביקוע למשטר הלובי. במחצית השנייה של 2002 ביצעה לוב ניסויים בצנטריפוגות שברשותה ללא חומר גרעיני ; ובתחילת אוקטובר 2003 נתפסה אנייה בבעלות גרמנית שהובילה ציוד טכנולוגי לצנטריפוגות לוביות. ובכל זאת, ב 19 בדצמבר 2003 נחתם הסכם ובמסגרתו הסכימה לוב למסור את כל החומרים, הציוד והמתקנים לייצור נשק השמדה המונית שברשותה.

מה הוביל לשינוי בגישה הלובית? התשובה נמצאה בחזית מזרח תיכונית אחרת : במהלך 2003 פלשה ארה"ב לעיראק והפילה את משטרו של סדאם חוסיין. כמה ימים לפני חתימת ההסכם עם לוב נתפס השליט העיראקי עצמו. סגן נשיא ארה"ב דיק צ'ייני עמד בעצמו על הקשר בין המשא ומתן לנחישות האמריקאית בחזיתות אחרות.
"מה שקרה בלוב היה תוצאה לפעילות הצבאית האמריקאית באפגניסטן ועיראק... חמישה ימים לאחר שתפסנו את סדאם חוסיין, קדאפי הצהיר שהוא עומד למסור את כל החומרים הגרעיניים שברשותו לארה"ב" אמר צ'ייני.

לא משטר הסנקציות ולא משא ומתן השיגו את מטרתם, אלא רק התחושה של קדאפי שהאדמה בוערת תחת רגליו.

הסבלנות משתלמת
בחזרה לאיראן : מאז בחירתו של חסן רוחאני ב 2013, ארה"ב אינה מסתירה את להיטותה להגיע להסכם שיסדיר את היחסים עם איראן ויעצור אותה מלהגיע למעמד של מדינת סף גרעינית. אלא שלקובעי המדיניות האמתיים בטהרן, ובראשם מפקד משמרות המהפכה מוחמד עלי ג'עפרי, אין שום כוונה לעצור את תוכנית הגרעין.

ההקלה בסנקציות בנובמבר 2013 לימדה את ג'עפרי שהסבלנות משתלמת. הקואליציה הבינלאומית נחלשת, ואין שום איום מוחשי על המשטר בטהרן. למעשה, האמריקאים כבר הבהירו בהתנהלותם שהם יעשו הכל כדי להימנע ממלחמה. ארה"ב הייתה יכולה להשתמש באיום הישראלי בתקיפה כקלף בשיחות, אבל התפיסה האמריקאית קובעת שיש להימנע מאיומים בעת המשא ומתן. התוצאה: כמו לוב לפניה, איראן מנהלת מגעים עם המערב ובמקביל עורכת מאמצים אינטנסיביים לקדם את תוכנית הגרעין.
משא ומתן מול מדינה השואפת להשיג נשק להשמדה המונית חייב להתבסס על שיחות כנות לצד לחץ אמיתי בדמותה של אופציה צבאית ריאלית. כאשר המדיניות כולה מצויה בשדה הדיפלומטי, אין לצד השני מוטיבציה להגיע לפשרה. ההיסטוריה מוכיחה כי סנקציות לבדן אינן מספיקות : גם תחת הסנקציות, ממשיכה איראן לממן את החיזבאללה
ביותר ממיליארד דולר בשנה, לתחזק את שלטונו הרעוע של אסד בסוריה ולתמוך בהפצת האסלאם השיעי ברחבי העולם. המשטר בטהרן רחוק מאוד מנקודת השבירה שלו, והסנקציות לא יביאו אותו לשם.

גם קדאפי היה מוכן לשאת ולתת עם ארה"ב עוד 20 שנה, אבל הפלישות לאפגניסטן ולעיראק זעזעו אותו עד עמקי נשמתו. בנאום בפני הליגה הערבית לאחר הפלישה לעיראק הוכיח שליט לוב את יתר המנהיגים על כך שהם ישבו בשקט בזמן שארה"ב חיסלה את אחת ממעצמות העולם הערבי, וזאת אף על פי שלא היה שום קשר בין סדאם חוסיין לפיגוע במגדלי התאומים. "מחר הם יפלשו אלינו בתואנה אחרת", סיכם קדאפי. סביר להניח שכבר גמלה אצלו אז ההחלטה להסכים לדרישות המערב במשא ומתן. איראן עוד רחוקה מאוד מהרגע הזה.
מאמר שלי שפורסם היום במעריב השבוע