יונתן בירן

באילת כבר היה לילה. נכנסנו ל"אפרודיטה" לקול צליליו הנוגים של פסנתר כנף, ושיח ער של קבוצת מלחים איטלקים שישבו שרועים על הכורסאות הרחבות. עדי, קצין הבטחון ובן אחותי, התנפל עלי ועל ענת בחיבוקים חמים ובנשיקות.
"אני מחכה לכם מארבע," אמר, ניסיתי להתקשר פעמיים, אבל לא עניתם."
הבטתי בטלפון הסלולארי ונוכחתי לדעת שהוא במצב "שקט" וצג המכשיר בישר לי על שתי שיחות נוספות שלא נענו.
"עוד לא התרגלתי למכשיר," אמרתי בנימה מתנצלת, "הוא מנגן יפה," הצבעתי לעברו של האיש שישב מול הפסנתר.
"אהה... מייק, הוא איתנו כבר שנים... לכו לחדר, תתקלחו ותנוחו קצת, בשמונה יש מופע אקרובטיקה באולם המרכזי, זה מול הכניסה לבריכה."
מייק סיים לנגן קטע מתוך קונצרטו מספר שניים של שופן ושלושה מלחים איטלקים קמו מרבצם ומחאו כפיים.
עלינו לחדר ואחרי מקלחת קצרה חזרנו ללובי ועדי הוביל אותי ואת ענת לאולם.
נערה שפיזרה חיוכים לכל עבר עמדה על בימת האולם והפעילה קבוצה בת חמישה ילדים במשחק הכסאות. כמה זוגות ישבו באולם וליוו את תנועות הילדים במחיאות כפיים ספונטניות ובקריאות עידוד. עשר דקות אחר כך נקבע הזוכה במשחק- נער גדל מימדים שממש דחף את זה שעמד לפניו ובכל סיבוב מצא לעצמו כיסא פנוי. הנער זכה בשעון יד ורץ בחדווה לעבר אחד הזוגות שפרצו בקריאות גיל.
צלילי הפסנתר נדמו, שלושה מלחים נכנסו לאולם ומופע האקרובטיקה החל מול כעשרה צופים.
נערות דקות גזרה התפתלו סביב בחורים חסוני גו שמפעם לפעם הניפו אותן אל על ותפשו אותן כאילו היו שקי נוצות. בגדי המציגים זהרו בגוונים זרחניים שהשביעו את העין בצבעים של ירוק וכתום. השחקנים ירדו מהבימה לקול מחיאות כפיים בודדות וכמה דקות אחר כך חזרו למופע נוסף. הבחורים לבשו הפעם בגדים צמודים שהבליטו את חיטובי גופם והבנות הופיעו בחצאיות קצרצרות וחולצות שחשפו מחשופים רחבים.
מחצית הצופים כבר עזבו כשלפתע כבו אורות הבימה וזמן קצר אחר כך נדלקו אורות האולם.
"מה פתאום הם מאירים את האולם?" שאלה ענת, "שיאירו את הבמה."
"כשמספר הצופים קטן ממספר השחקנים הם משנים את כיוון התאורה," אמרתי בקול סמכותי והשניים שישב לפנינו סובבו את ראשם ונעצו בי מבטים חקרניים.
הרמקול הכריז על תקלה בתאורה והבטיח שתתוקן מיד, אבל אנחנו עזבנו את האולם והתישבנו בלובי.
"זה משתלם למלון כל ההופעה הזאת?" שאלתי את עדי.
"כמה אתה חושב שזה עולה לנו?" גיחך קצין הבטחון הצעיר, "הם יעשו את זה גם בשביל אוכל ושתייה."
ניגשתי לבר להזמין שתייה קלה ופתאום ראיתי את מייק הפסנתרן רכון מול כוס בירה וצלוחית בוטנים.
עקבתי אחריו במבטי, אדם שקומתו שחוחה ומבטו כבוי. האיש סיים לשתות את הבירה, חפן בכף ידו את מעט הבוטנים שנשארו בצלוחית ויצא בצעדים איטיים מהמלון כשתרמיל צד נשרך סביב כתיפו. הוא חצה את הכביש שמול דלת הזכוכית הרחבה וניגש בצעדים מהוססים לפח האשפה שניצב על שפת המדרכה. לרגע הביט לצדדים, ובמהירות הוציא מתוך הפח בקבוק פלסטיק ריק והכניס אותו לתרמילו. בצעדים מהירים שירך את דרכו ברחוב שהוביל לשפת הים ונבלע באפילה.