ישראל איגרא

האם אנו בדרך לשוק ההון מתקדם? - ישראל איגרא (מאמר רביעי בסדרה).
בסיכום הפרק הקודם, הגענו לשלב שבו ועדת בכר, סיימה את עבודתה פרסמה המלצותיה והתפזרה, לקול תרועות העיתונאים והפרשנים המלווים.
זמן קצר אחר כך, קיבלנו בתקשורת הכתובה והמשודרת, כותרות שמחה וצהלה, על כל עסקה שנחתמה בין הבנקים המוכרים את קרנות הפנסיה וקופות הגמל, ל"אינדיאנים" הקונים מן ההפקר... (האינדיאנים כאן, משמשים בכינוי מקובל בין שחקני שוק ההון בארה"ב, לדילרים - סוחרים, הפושטים על השוק בפראות מבלי שאיכפת להם מההשלכות על קורבנותיהם).
הבנקאים עצמם, שפשפו ידיהם בהנאה. היתה זו עבורם, חגיגת השחרור מצילה של ועדת בייסקי. מחירי העתק שקיבלו, פתרו להם את בעיות ההון העצמי ודרישות בנק ישראל, להלימות ההון, ההולכות ומחמירות. זאת, תוך כדי הגדלה דרמטית ברווחים השנתיים, לרמות "שחייבו" את בכירי הבנקים, להעניק לעצמם בונוסים, מענקים ותוספות נכבדות, לשכר המנהלים המוכשרים.



כפי שניתן לראות בגרף המצורף, היו אלו שנות בכר, 2005-2007, השנים הטובות ביותר של הבנקים.
המפקח על הבנקים דאז, רוני חזקיהו, ציין באופן בולט באביב 2007, עם פרסום הסקירה השנתית של השנה הקודמת, את "הגידול בתשואה וברווח הנקי של הבנקים, בעיקר לאור רווחי הון חד פעמיים".
ההתמודדות עם בעיות האשראי, הוקלה על הבנקים אף היא. הטייקונים החלו לגייס הון עתק, מכספי החסכונות שנזרקו לפתע לשוק החופשי, ללא כל פיקוח, בקרה, או התניה כלשהי! כך שניתן היה לנתב את האשראי הבעיתי לשוק ההון, מבלי שיואשמו ע"י הפיקוח על הבנקים.
בידי הבנקים נותרו בעיקר האשראים המובטחים, או אלו שלפחות נראו להם כך. כל שאר האשראי הבעייתי, או זה שנדרש לחבורת הטייקונים למימון הרפתקאות ברחבי הגלובוס, התקבל ביד רחבה, ממנהלי הקרנות החדשים. מנהלים צעירים, החוגגים בכספי עמלות הגיוסים והנפקות האג"חים, לקופות הגמל וקרנות הפנסיה. עמלות "גיוס", שקיבלו בנדיבות מן הטייקונים, המתעשרים החדשים. הג'יפים החדישים למנהלי הקרנות אגב, היו "על חשבון הבית".
כן, שכחנו פרט קטן, יו"ר הועדה, מר בכר, יקיר העשור של הבנקים, התקבל בחמימות ובזרועות פתוחות, ע"י גילדת הבנקאים, הישר לכיסא המרופד של יו"ר אחד הבנקים הגדולים. כסאות מוזיקאליים, כבר אמרנו?
גליה מאור בגילוי לב, נדיר אצל בנקאים, סיפרה בהרצאתה, לפני כשנה, בכנס להשקת ספרו החשוב של פרופ' מאיר חת, שעוסק בהיסטוריה של שוק ההון בארץ, את אשר עבר עליה ועל הבנק בניהולה, באותה תקופה.
"האמת, חששנו מאד מתוצאות המהלך. אך אני כמנהלת גוף עסקי, ידעתי היטב, שאם לא אנצל הזדמנות עסקית זו (של מכירת קרנות הפנסיה וקופות הגמל של הבנק - י.א.), יקדימו אותנו ויעשו זאת אחרים. בעיקרו של דבר, היה זה מהלך שמבטא מימוש מדיניות ממשלתית מפורשת ובתפקיד שלי כמנהלת הבנק, היתה זו אף חובתי, לנצל הזדמנות עסקית כזו, מתוקף תפקידי וחובתי הבסיסית, לבעלי המניות של הבנק... (יתכן והציטוט אינו מדויק, מילה במילה, אך משקף היטב את רוח הדברים).
העיתונאים הצעירים, שבויי הקונספציה (דפקנו את הבנקים), שישבו בכנס, לא הבינו, או לפחות לא התייחסו בסקירותיהם, למשמעותם העמוקה של דברי גליה, מי שהיתה שנים רבות בפיקוח על הבנקים וחוותה על בשרה, מעללי בנקאים קטנים וגדולים ובעיקר את מעללי הויסות של מניות הבנקים.
מי כמו גליה מאור, מכיר ויודע, מה עושים מנהלי כספים ולווים, בכסף שזורם חופשי, ללא כללים, פיקוח ובקרה צמודים ביותר, אין לי ספק, שחששותיה לגורל החוסכים הקטנים, היו כנים ואמיתיים.
אך כפי שציינה גליה, לא היא ולא חבריה, ראשי הבנקים, היו אחראים, באותה העת, על מדיניות הממשלה. משרד האוצר, בנק ישראל וועדת בכר עצמה, היו אלו שהטילו מראש ההר את הקרבן התמים, "השעיר לעזאזל", קרנות הפנסיה, אל התהום העמוקה של "השוק החופשי", חסר הפיקוח.