אלי אבידר

המשבר במדיניות האמריקאית נובע מתפיסות מערביות שאינן רלוונטיות למרחב הערבי. התוצאה היא שפל במעמדה של אמריקה באזור מאז תחילת האביב הערבי מוטחת ביקורת חוזרת ונשנית במדיניותה של ארצות הברית במזרח התיכון, ובמיוחד כלפי גישת הממשל למצרים. בדברים יש מידה רבה של צדק. ממשל אובמה מצטייר כחובבני ולא עקבי ביחסו לחשובה שבמדינות ערב, ובעקבות זאת תדמיתו ויכולת ההשפעה שלו מצויות בשפל היסטורי. ביסוד הכשל המדיני עומדות כמה תפיסות מערביות שגויות ביחס למרחב הערבי. ראשית, הנאמנות. זהו העיקרון החשוב ביותר במרחב הערבי. הפקרתו של מובארק הייתה המעשה שהגדיר את תדמיתו של הממשל האמריקאי באזור. מאז גם יחסי ארצות הברית וסעודיה אינם כתמול שלשום; הסעודים אפילו מבטיחים לכסות את הפגיעה בסיוע המערבי לקהיר. גם שליטים אחרים הבינו את טיבו של הממשל, והם אינם מרגישים מחויבים לו. ברגע שהפקרת בין ברית, איש אינו בוטח בך, ולראיה סירובם של כל הפלגים המצרים להיפגש עם מזכירת המדינה לשעבר הילרי קלינטון, כשבאה למצרים "לקצור" את תמיכת אמריקה בהפלתו. מבין כל הטעויות, זהו המשגה שיהיה הכי קשה לתקן. שנית, המרחב הנפרד. העולם הערבי הוא אוסף של מדינות הקשורות זו בזו ומושפעות זו מזו ברמה עמוקה הרבה יותר מאשר שפתן או תרבותן. אירוע "פנימי" של מדינה אחת הוא עניינן של כל מדינות ערב. התרחשות כהפיכה תמיד יכולה להפוך לתחילתו של "תהליך ערבי." באותה מידה העולם הערבי מנותק באופן יחסי ממרחבים עולמיים אחרים, ותהליכים גלובליים כמו דמוקרטיזציה יכולים לפסוח עליו לחלוטין. המדיניות האמריקאית חייבת להביא בחשבון את הייחוד הערבי, ולא להשליך עליו רעיונות מאזורים אחרים. שלישית, המדיניות החד-גונית. היחסים בין המדינות הערביות מאופיינים בריבוי רבדים וברבגוניות שאינה מצויה במערב. כך למשל יכולה קהיר של מורסי לשתף פעולה עם סעודיה נגד משטרו של אסד, ובו זמנית להיות בנתק מוחלט מולה, עד כדי תמיכה של הסעודים בהפיכה הצבאית במצרים. קטאר יכולה לתמוך באחים המוסלמים במצרים ובסוריה, ועדיין לחסות תחת הגנת הצבא האמריקאי, וכן הלאה. במזרח התיכון דרושה תפיסה גמישה, חשדנית ומשוכללת, ולא חלוקה חד-גונית ל"אויבים" ו"בעלי ברית." רביעית, אבולוציה ולא רבולוציה. העולם הערבי מעדיף התפתחות הדרגתית, ואין בו את הרומנטיקה המשיחית של המערב סביב מהפכות. כל ניסיון לזרז את התהליכים, כמו ההתגייסות "למען הדמוקרטיזציה" בעקבות האביב הערבי, יביא לתופעת נגד. על האמריקאים לחדול מהניסיון להנדס את המרחב בן לילה בדמותם. חמישית, "רצון העם" הוא מושג מעורפל המשמש את בעלי הכוח. רצון העם הוא שהפיל את מובארק כאשר נוצרה הקואליציה המתאימה להפיל אותו. בקואליציה הזאת היו חברים הצבא, האחים המוסלמים, התנועות הליברליות והתנועות הסלפיות. שנה מאוחר יותר רצון העם העלה את האחים לשלטון, ושנתיים אחר כך הוא הפיל את מורסי. הממשל האמריקאי צריך להבין שכאשר הצבא המצרי מדבר על רצון העם הוא מדבר מתוך גיבוי של הכוחות המרכזיים במצרים ולא מתוך תפיסה דמוקרטית, ולראיה - התמיכה לה זוכה הצבא גם לאחר ימים רבים של מאבק. הצבא המצרי אינו בודק את מספר המפגינים בכיכר ומחליט להיענות לרחשי הציבור, אלא כורת בריתות מאחורי הקלעים ובהתאם להן מעדכן את המדיניות שלו. בשורה התחתונה, המשבר במדיניות האמריקאית אינו תוצאה של בחירה ב"צד" לא נכון בסכסוך הפנימי במצרים או בסוריה, אלא של ניסיון לכפות ערכים והתנהלות מערבית על המרחב הערבי. זוהי תפיסה המועדת לכישלון. ככל שהממשל ייפרד ממנה מהר יותר, כן ייטב.