אסתי הורן

הייתי בהודו בצעירותי ומאז אני מתגעגעת. לנופי ההימלאיה העצומים, ליערות האורנים, למפלים והנהרות והעמקים. אבל נופים יפים יש בהרבה מקומות, לא זה מה שהופך את הודו לכזו שיש רק אחת. אני מתגעגעת לצבעוניות המהממת, לבליל הריחות, למגוון הצפירות ולצלילים העליזים מכל עבר. אבל אלה רק פנים שונים של הדבר העיקרי. כי רק בהודו יש את ההודים, והם מבחינתי הסיבה לגעגועים. שמחת החיים שלהם, בלב העוני, הקושי והפשטות. האכפתיות שלהם. הידידותיות. הסקרנות. הפתיחות. טוב הלב. כשהייתי שם לא היתה נסיעת אוטובוס ארוכה בה הרכב לא נתקע, ולא היתה פעם בה לא דאגו לי ההודים מסביב, ווידאו שאגיע ליעדי בחיוך ובשלום. אני מתגעגעת להרגשה שאני יכולה להיות בכל מקום שם, ובכל מקום להיות בטוחה, כי בכל מקום יהיה מי שידאג ויעזור. כמו להיות תמיד בין חברי משפחה.

בהודו למדתי שאני לא צריכה שום דבר בשביל להיות מאושרת. הבנתי שכל הדברים שתמיד האמנתי שנחוצים לי כדי להיות מאושרת- אהבה, עבודה, חברים, בית, זוגיות, משפחה, ילדים, בריאות, לא באמת נחוצים. הבנתי שכל עוד אוכל לשבת מול עמק ירוק, להיות קרובה לאיזשהו אלוהים, אוכל להיות מאושרת. לכן חזרתי ממנה משוחררת מכל הדרישות והציפיות שליוו אותי כל חיי. הרבה יותר קלה, ולראשונה, פשוט שמחה.
בהודו למדתי לא למהר. למדתי שהחיים נמצאים באופן שבו אנחנו עושים את הדברים, בארוחות בוקר שלוות שבהן אנחנו באמת חשים בטעמו של האוכל, בזמן שאנחנו מקדישים לעשות את הדברים שאנחנו רוצים ואוהבים. למדתי שמכל דבר אפשר ליהנות אם עושים אותו לאט ובתשומת לב, ושמכל דבר אפשר לסבול אם עושים אותו בלחץ. למדתי לחיות כאן ועכשיו. לא שאני תמיד מיישמת את זה, לא צריך להגזים, אני בכל זאת חיה כאן, אבל לפחות אני יודעת שזה שם, כמטחווי זרוע...
אז הרבה שנים אני מתגעגעת, ובינתיים הילדים גדלו, ולפני שנה מצאתי את עצמי מתחילה לקרוא בלוגים של משפחות שנסעו לשם, וכתבות, וטיפים, ואז מפנטזת, ואז מתחילה לתכנן.
דיברתי עם האיש, והוא לא רצה לנסוע לשם, לארץ המלוכלכת, מוכת המחלות, החמה והמפחידה הזאת. הצטערתי, כעסתי, והחלטתי שאם כך אסע עם הילדים בלעדיו. לא עבר זמן רב והוא החליט להצטרף. היה לי חשוב לנסוע לתקופה ממושכת, לא לעבור בין אתרים בלי באמת לפגוש את הארץ והאנשים, אלא להיות יכולים להירגע, להכיר, לנוח. ביקשתי מהאיש לברר אם הוא יכול לקחת חופשה ללא תשלום, והוא מייד ענה שלא. החלטתי לנסוע לפניו. הוא בירר והסתבר שהוא יכול.
וכך, לאט לאט, אני קוראת על הודו ורואה את ההרים הירוקים העצומים לנגד עיני. אני בונה את התוכנית, וחולמת על ההרים הירוקים בלילות. בכל פעם שקשה או מעייף בחיים אני חוזרת אל התמונות והתיאורים של הודו, בודקת תמונות של בתי הארחה ושל נופים, נרגעת ומתגעגעת.
וכל הזמן הנסיעה נראית רחוקה, מעבר להרי חושך של מטלות וחיים ומשימות. אבל הימים מתחלפים, ועוד שלושה שבועות אנחנו נוסעים, ופתאום אני קולטת שהנה, זה כמעט כאן. שצריך לפנות את הזמן לכל ההכנות והסידורים האחרונים שנדרשים, ושעוד מעט אנחנו סוף סוף שם. איזו שמחה!