עופר נקש

חברים מושג כל כך רב עוצמה ידוע ומוכר בכלל התרבויות של כלל העולם שהיה וישנו עד זמננו, אם כי היום יותר מתמיד הוא הופך להיות יותר אוורירי. חברים, מלשון חבר, חיבור, התחברות, אבל של מה? כבר לא כל כך ברור, אבל אבק דרכים אגדות וגיבורים מיתולוגיים, נותנים לנו נקודת אחיזה על זכרון כלשהו. על אהבות נפש בין ידידים אשר מוסרים עצמם האחד לשני. ראינו וגם הרגשנו בעצמנו את תקופת מחאת האוהלים, אלפי ישראל מצטופפים ברחובות, יושבים ביחד, מדברים יחד, מסכימים יחד, לא מסכימים יחד, והעיקר רוצים להיות יחד. כך ללא כל אזהרה מוקדמת אלפי אנשים יצאו לרחוב ובכל תנאי אפשרי קיימו תחילתו של דו שיח כלשהו, שעד עתה לא ברור עדיין לאן אנחנו ממשיכים משם. אבל טעמים מורגשים, וחויה מורגשת היא לא אחיזת עיניים, אלא חומר דלק להתפעלות רגשית שמועררת אותנו להרגיש את החיים.[/COLOR]וכמה נעים היה אז ביחד, ולא חשוב הסיבה כי העיקר היה שהיינו היחד בפעם הראשונה מזה אלפיים שנות גלות. אמנם ברור שלתהליכים חברתיים, אנושיים, ופנימיים, לוקח זמן להבשיל עד לשלב הפירות, עד שהן נטמעות ומתחילות להתקיים כתכונה בתוכנו, ממש. תהליכים של אפילו דורות, אבל אבן היסוד הונחה, ולא ניתן כבר לשוב אחורה, כי חוית הקיץ האחרון היתה ותשאר תחילתו של זמן חדש בקשרים בין בני האדם, ביחס בנינו, בערכים ההדדיים של החיים. חברים הם היו בתחילת הדרך, ולאט התפזרו דרכיהם לכל עבר בהתפתחות שלנו עד היום, שהקיפה כמעט את המגוון השלם של ההתפתחות החומרית טכנולוגית ופרטית.
מעתה הצמד שנקרא חברים מתעורר משינה ארוכת שנים בה כוחו נדחק לשולי חיינו כי היינו עסוקים איך להתפתח ולפתח את עולמנו כמיטב יכולתנו. הכל קרה והיה ליגטימי על ידי כל האדם שהיה בכל דור, והביא אותנו לתוצאה הנוכחית, אבל לא חייב לאחוז בקרנות המזבח, זה הזמן ללכת לקראת דרכים חדשות. אסור לנו לחטוא בגבול השמרנות, והתבצרות של ילדים המשמרים את זכרונו של צעצוע ככל שיהיה מיוחד, אלא לדרוש את משחק החיים שיתאים לנו לקראת מחר, איך? לא יודע. יושבים ביחד, לומדים ביחד, עורכים ניסויים ביחד, ומגיעים לתוצאות ביחד. אז אם שמתם לב העיקר זה ביחד, חברים, חיבור, המוטו הישן חדש שלנו שיאגד את כלל הרצונות מתוך דאגה ואחריות הדדית, כשופר שיבשר את האיחוד הבא של אריגת החיים המושתפת שלנו, וכל זה הוא שאיפה של אותם החברים שנזכרו להפגש בקיץ האחרון בכל חלקי ארצנו הקטנה והיפה, מה לבשר בחוצות שהזרע כבר נטמן באדמה, ויש למה לצפות, כי לתהליכים חברתיים יש בהכרח התחלה, אבלהסוף הוא אפשרות בלתי נגמרת של מה שאנחנו נרצה, של מה שאנחנו נחליט, במילים אחרות אין סוף אפשריות.