שרגא עילם

הנושא של אב בעל השכלה גבוהה המכה את ילדיו עלה עכשיו לכותרות, כאשר "ברור" שהתופעה הזו אצל בעלי השכלה נמוכה יותר לכאורה כמעט מובנת מאליה.
למעשה בתרבות היקית המסורתית המושג "חוסך שבטו שונא בנו" לא היה ממש זר. אבי המנוח, יקה מדורי דורות, היכה אותי לזכרוני אבל רק פעם אחת בלבד וגם את זה הרווחתי ביושר לאחר שצחקתי ברוב מרושעתי כאשר חטף מכה בראש ממסגרת חלון ממתכת. הוא "העיף" לי אז סטירה אוטמטית וכבר אז לא כעסתי עליו.
לפי סיפוריו לעומת זאת לאימו היתה יד מאוד קלה והיא היתה אומרת לו למשל: "אני לא יודעת למה אני סוטרת לך, אבל אתה בוודאי תדע". אבא היה מספר סיפורים כאלו לא בתלונה, אלא תוך צחוק שכנראה היה בכל זאת טבול במרירות.
כאשר אחרי הגירתו לארץ ולאחר שאחותי הבכורה נולדה (1937) והוא הפסיק לכתוב לאימו, היא כנראה הניחה שזה בגלל המכות ש"החטיפה" לאבא כאשר היה ילד. במכתב לאחיו ב-1939 היא התלוננה על כך שאבא לא עונה לה ובין השאר כתבה:
"...אם כמו ילדים חסרי נימוסים הוא חושש ממכות, כאשר בעצמו הוא כל כך שקוע בשמחת האבהות הוא חייב לדעת שההורים כשליחי השם עלי אדמות חייבים לנקוט תמיד בחמלה, אפילו שלילד באמת מגיעות מכות. אני חושבת שהוא עוד יבין אותי."
[/FONT][/COLOR]


סבתא היתה אישה דתיה מאוד והמילים שלה הן סתירתיות, אבל זה כנראה הכי קרוב שהגיעה לכדי משהו כמו התנצלות. כמובן שזה לא היה מספיק עבור אבי, מה גם שהסיבה שלו לשתיקה היתה לדעתי אחרת לגמרי. עובדה שכאשר נודע לו שהוריו נרצחו על ידי הנאצים, הוא הפסיק כמעט לחלוטין לדבר את שפת אימו. למרות שסלד כמעט עד שנותיו האחרונות מהדת היה אפילו צם עד צהרי יום כיפור והולך לבית הכנסת כדי להשתתף בתפילה בבוקר להזכרת נשמות.
האמת האמת היא שאחותי הבינונית "חטפה" ממנו. לא הרבה, אבל חטפה מכיוון שאבי לא היה מוכשר כמורה ולה היו בעיות בלימודים, אז היא "חטפה" כאשר לא הבינה את הסבריו. אבל אני משוכנע שהוא אח"כ הצטער. זה יותר נפל לו והוא ממש נאבק במורשת האלימה של אימו.
בגלל זה אני עד היום לא יודע לשחות. היא פשוט דחפה אותו למיים כאשר היה ילד קטן. כאשר הייתי בן חמש-שש, הלכנו לים והוא רצה ללמד אותי לשחות, אמרתי שאני מפחד אפילו שהיה ים שקט למדי. מכיוון שהטראומה שלו נשארה (הוא סיפר לי את זה אז ואני עדיין זוכר) אז הוא אמר שכאשר לא אפחד אחזור אליו. אני לא חזרתי.[/RIGHT]