ישראל זיו

לא רק שערבות הדדית בינינו הפכה לצו השעה, היא גם תשתלם לכולנו

המציאות הישראלית גדולה על כל ממשלה שתקום
הנדוניה הבעייתית שהממשלה היוצאת משאירה לזו שתירש אותה, כבר מעצבת עת עתידה של הממשלה הנכנסת ולא לטובה. לכאורה תהיה זו ממשלה עם הרבה עוצמה ביד, לא רק בכח אלא בפועל, כיון שלא תהיה לה ברירה אלא לקבל החלטות דרמטיות בתחום הכלכלי, המדיני והביטחוני. אבל בעצם זו תהיה ממשלה חלשה ומוגבלת.
המציאות הישראלית "גדולה" על כל ממשלה שתקום. עכשיו – הגיע תורנו לשנות כאן את המציאות ואל לנו לתלות תקוות שווא בממשלה.
ההווה שחור, העתיד ורוד אך שלב המעבר לוטה בערפל
קשה לדעת באיזה צורה התהליך הזה יקרה. המשבר הנוכחי בחברה ובשיטה הכלכלית הישראלית ברור לחלוטין ותוצאות הבחירות רק חידדו את הפילוג והקיטוב בעם. דוחות רבים פורסמו בשנה האחרונה המתארים את המצוקה הכלכלית והחברתית בישראל: דוח טרכטנברג, דוח ספיבק-יונה, דוח העוני השנתי, דוח מכון אדווה, דוח מכון טאוב והמלצות הוועדות לבחינת קשרי הון שלטון, הוועדה להגברת התחרותיות וכדומה. התמונה המצטיירת מכולם – עגומה. על כך אין מחלוקת.
לחלקנו, ברורה גם התמונה העתידית שעל החברה הישראלית לקבל, כדי לבנות את עצמה מחדש, ממש מהתחלה. סוג של Reverse Engineering .
אבל את שלב המעבר מהמצב הנוכחי לחזון וחברתי כלכלי עתידי שיבטא את הפוטנציאל האדיר של החברה הישראלית, קשה לנו מאוד לראות.
האם מדובר על תהליך שיתחיל מקצה הפירמידה השלטונית וממנה, דרך מנהיגים, לעמךָ?
או שזה יקרה להיפך, מלמטה למעלה.
מחאה חברתית דור 2.0
בכל יום שעובר, המערכת הפוליטית תצטרך לייצר יותר ויותר פשרות, פרי של מקח וממכר פוליטי ובהתאם עלול המיאוס של עם ישראל מהמערכת השלטונית לשבור שיאים חדשים.
בהתאם, גדל הסיכוי שהעם ייצא שוב לרחובות ויתחיל להתחבר, מעל כל ההבדלים והמחלוקות. זה קרה במידה מסוימת גם בפעם הקודמת. אומנם הייתה מחאת הדיור, האימהות, הסטודנטים, נפגעי המשכנתאות ועוד, אבל בהדרגה נולד מכנה משותף שאיחד וחיבר את הציבור ונלוותה אליו תחושה נעימה של להיות חלק ממשהו גדול, חדש, אחר, משהו שהוא גדול מכל אחד מאיתנו ושמביא איתו גם עוצמה ותקווה חדשה לשינוי של ממש. זו לא תהיה מחאה פוליטית, להיפך. יש תחושה שהציבור לא ישים לב על המנהיגים ועלילותיהם.

דמיינו לכם את המנהיגים כמו קן ציפור על העץ, מנותק מהתחושות הלב של הציבור והמנהיגים עסוקים בשלהם, מדברים, רוקחים מזימות וממשיכים להתווכח.
ספק רב אם הם אפילו ירגישו אותנו ועד כמה הפכה המציאות הכלכלית והחברתית הקשה מסטטיסטיקה בלבד, למלחמת קיום של ממש עבור מעגלים הולכים וגדלים בציבור הישראלי.
אולי הגיע הזמן שנבין עד כדי כך הם מנותקים. אולי הביצה הפוליטית הטובענית לא קשורה לעם, אולי אין בה כלום ואולי היא לא יותר משיטה להעברת כסף, כבוד ועוצמה מהציבור ומקופת המדינה אל המפלגות, מקורבים והעסקנים?
כלכלת ישראל מיישרת קו עם מצב אזרחיה
עד לפני כשנה, יכולנו להפריד, לכאורה, בין מצבה הכלכלי הטוב של מדינת ישראל, לבין מצבם העגום של מרבית אזרחיה. אבל ההחמרה הדרמטית בתמונת המאקרו הישראלית, יחד עם גזירות כואבות במיוחד המחכות לנו מעבר לפינה, טורפות לחלוטין את הקלפים.
סיר הבשר ממנו יונקים המערכת הפוליטית והשלטונית וגם המקורבים וכל אלה שהפכו את קשרי הון שלטון לדרך חיים, הולך ומתרוקן.
בהתחשב בתלותה של כלכלת ישראל בעולם, המצב לא הולך להשתפר בקרוב, אלא להיפך.
בנסיבות כאלה, צריך לשאול את ראש הממשלה הנכנס, בשביל מה הוא צריך את כל זה?
מאיפה תיקח את הכסף ובשביל מה לך שם לשבת על הכסא?
לא יהיה לך מהיכן לשמן את המערכת, להרגיע את המקורבים והפעילים וסביר שאפילו בבעלי ההון והטייקונים שטרחת לטפח ולצ'פר כל השנים, תיאלץ לפגוע, בלית ברירה, לפי תפיסתך.
לכן לא רק שהממשלה בבעיה, אלא היא עצמה הפכה לבעיה שלנו.
כל עוד התפיסה הכלכלית הישנה, הקפיטליסטית, הצליחה, איכשהו, לספק את הסחורה ולייצר צמיחה כלכלית, הצליחה הממשלה לשמור על כוחה וגם זה בקושי. אבל במציאות בה ההאטה בקצב הצמיחה עלולה להיהפך בקלות למיתון של ממש, הממשלה צפויה לאבד את הכוח שלה ואת זהותה.
ערבות הדדית בינינו יכולה לשנות את התמונה מהקצה אל הקצה
וזה הזמן להפנות את הזרקור חזרה מהממשלה ומהמערכת הפוליטית, אלינו, אזרחי המדינה. אנו זקוקים לשינוי חברתי ותודעתי, כמו אוויר לנשימה. שינוי כזה מתחיל בכל אחד מאיתנו, על ידי כך שנחנך את עצמנו מחדש, נבצע סוג של Re-start ליחסים בינינו.
המאסות לא צריכות לעשות כלום. מספיק שנגיע להכרה שאנחנו כולנו תלויים זה בזה, קשורים וקובעים את חיינו יחד ולא לבד. זה מספיק אם אנחנו נדע ונרגיש זאת, טבעי שנתייחס זה לזה כמו לקרובים, שתלויים זה בזה.
במציאות כזו, אני לא אזרוק מה שאני לא צריך והעודפים יספיקו לכולם. החל ממזון, דרך רהיטים, בגדים ובעצם כל דבר. אנחנו נחסוך, אנחנו נתייחס לסביבה, לטבע, לכל דבר בצורה אחרת.
צריך רק להרגיש שאנחנו נמצאים בבית אחד, במשפחה אחת.

כדי להגיע לתחושה חמה כזו, צריכים חינוך והשפעת סביבה. היום יש לנו אשליה של חופש וחירות, אבל כל אחד מאיתנו הוא יציר הסביבה בה גדול ובה הוא חי. השפעת הסביבה עלינו היא דרמטית.
כדי להשתנות, אנו צריכים ליצור יחד סביבה שתתמוך בשינוי, תחבר אותנו ותשפיע על כל אחד מאיתנו לקחת חלק בבניה מחדש של החברה הישראלית ושל שיטה הכלכלית החדשה, שתתבסס על ערבות הדדית בינינו.
לתחושת הבושה יש כח אדיר. עלינו להגיע למצב בו נתבייש לעשות ההפך, שנרגיש שאי השוויון, העוני וחוסר הביטחון התזונתי של כרבע מאוכלוסיית ישראל, הוא תוצאה ישירה של חוסר חיבור ואכפתיות בינינו. איך יכול להיות שיש אנשים המצויים ממש בחוסר כל ואתה, את, אני, אנחנו זורקים משהו או פשוט מגלים אטימות ולא מוכנים לוותר על שום דבר לטובת אף אחד.
אף אחד לא יכפה עליך כלום, בטח שלא ייקחו ממך שום דבר בכח. לא יהיה בכך צורך, כי השפעת הסביבה ותחושת הבושה יעשו את העבודה על הצד הטוב ביותר.
אם תמשיך להתנהג כמו אגואיסט ולחשוב רק על עצמך יסתכלו עליך כמו על גנב שממש גוזל מבני משפחתו את צרכי הקיום הבסיסיים שלהם.
אם נצליח להגיע לתחושה כזו, שכולנו משפחה אחת, הכל ייראה כאן אחרת.
אני יודע שזו גישה הנראית, על פניו, פשטנית, אבל זה גם היופי שבה. אם נגיע לתחושה הזו של ערבות הדדית בינינו, נגלה שכל מערכות החיים שבנינו ישתנו בהתאם כמעט בלי שממשלה או רגולטור יצטרך להתערב או לפקח. השינוי הפנימי באדם חזק יותר מכל שינוי חיצוני.
ערבות הדדית איננה רק צו השעה, היא גם תשתלם לכולנו.