אלי אבידר

המשבר הכלכלי הוא הגורם למהומות במצרים. בריחת המשקיעים והשעיית הסכם הגז הותירו את מורסי ללא יכולת לעצור את המפולת

מצרים בוערת. הנשיא לא נראה בציבור מאז פרוץ המהומות, ובכוונתו להכריז על מצב חירום. במקום לחגוג את יום חילופי השלטון יצאו ההמונים להפגין נגדו על רקע המצב הכלכלי הבלתי נסבל, ופתרון למשבר אינו נראה באופק.
במשך כל המאה האחרונה התקשתה מצרים בסיפוק צרכיו הבסיסיים של העם, ובכל דור דאג השלטון בקהיר לייצא עובדים למדינות ערב העשירות. מדינות ערב קלטו במשך שנים המוני מצרים שהזרימו מטבע זר בחזרה לארצם. הגלובליזציה חיסלה את הפתרון הזה. מדינות המפרץ גילו את העובדים מפקיסטן ומהודו, המסתפקים במשכורות נמוכות ולא מהווים איום פוליטי. גידול האוכלוסין במצרים נמשך, אולם הכלכלה אינה מסוגלת לספק תעסוקה לכל הרעבים.
שליטי מצרים המודרניים השקיעו את מאמציהם במניעת התקוממות המונית על רקע המצב הכלכלי. עבד אל נאצר השתמש בתקשורת לחיזוק הגאווה הלאומית, אימץ לחיקו את הזמרת הלאומית אום כולתום, "סם ההמונים;" טיפח את הכדורגל; והדגיש את "המאבק בקולוניאליזם." הוא גם הלאים את החברה המערבית שניהלה את תעלת סואץ, כדי לבצר עוד כוח ועוד הכנסות בקהיר. אנואר סאדאת הבין ששעשועים ובילויים אינם פתרון ארוך טווח, כרת הסכם שלום עם ישראל והחל להישען על ארצות הברית. מובראק הפנה את רוב מרצו לפיתוח כלכלי, שניכר בכל שנות שלטונו על אף השחיתות ההולכת וגוברת.
אבל מאז המהפכה, התיירות למצרים נבלמה, המשקיעים הזרים בורחים בהמוניהם ואפילו בעלי ההון המקומיים עוזבים. הפסקת הזרמת הגז לישראל הובילה לאובדן הכנסות עצומות במטבע זר, שהיה יכול לעמוד לרשות השלטון המצרי כעת. זהו הרקע האמיתי להתרחשויות במצרים. קריאתו של מוחמד אל ברדעי למצרים להפגין נגד החוקה החדשה נשמעת אולי באוזני מעמד הביניים, אולם מי שיוצאים לרחוב בהמוניהם יום אחר יום הם הרעבים והעניים, שאין להם דבר להפסיד. מי שבמשך שנים שמעו מהאחים המוסלמים כי "האסלאם הוא הפתרון" מגלים כעת שמצבם תחת השלטון החדש רק הורע.
אין לנשיא דרכים קלות או מהירות לפתור את המשבר. לאחרונה נודע שראש משמרות המהפכה האיראני הגיע למצרים וייעץ למורסי להקים משמרות מהפכה משלו )החמאס עשה זאת ב,2006- כשהקים כוח מיוחד בן 5,000 חיילים, שעליו נשען שלטונו,) אלא שהקמת משמר נאמן כזה תיקח שנים.
מדינות ערביות אחרות אינן ששות לעזור לשלטון החדש. קטאר העשירה תרכוש בוודאי אגרות חוב מצריות בסך מיליארד דולר או שניים, אולם היא אינה מתכוונת לסחוב את הכלכלה המצרית על גבה. הקטארים רוצים להיות אנשי העולם הגדול: הם רכשו את ערוץ הטלוויזיה של אל גור, את מותג האופנה "ולנטינו," את בית הכלבו הרודס בלונדון ואת החולצה של ברצלונה. אין להם מה לחפש בקהיר.
נותר המערב. הדרך העיקרית של מצרים לשנות את יחסיה הכלכליים עם העולם עוברת בשיקום היחסים עם ישראל ובעמידה בהסכם הגז, בין השאר. יש בשלטון החדש גורמים רבים שלא יראו צעד כזה בעין יפה, אולם ייתכן שסכנת ההמונים הרעבים קריטית הרבה יותר מבחינתם.
פורסם ב"מעריב"