אסתי הורן

למה הקומוניזם דווקא הצליח, איפה הוא עדיין מצליח, ומה כדאי לנו לקחת ממנו
הקפיטליזם מבוסס על ההנחה שהמניע העיקרי של האדם הוא הרצון להתעשר. הקומוניזם מבוסס על ההנחה שהמניע העיקרי שלנו הוא הרצון לחלוק ולשתף. בדיקה היסטורית של הקומוניזם והקפיטליזם, ומידת הצלחתם להקנות אושר לאנשים, תוכל אם כן לרמז איזו מההנחות היא הנכונה, ולאיזה כיוון כדאי לנו ללכת אם אנחנו רוצים חיים מאושרים.
כלכלה קומוניסטית היא למעשה הכלכלה עליה גדלה האנושות. במשך מיליוני השנים בהן התפתח האדם, הוא חי בקבוצות קטנות שהתקיימו על לקט ועל ציד. קבוצות כאלה עדיין קיימות בכמה תרבויות בעולם. בקבוצות אלה אדם לא לוקח לעצמו את מה שהצליח להביא, אלא כל הקבוצה מתחלקת בכל השלל היומי. זמן העבודה הנדרש לכלכלתן קצר, כשלוש-ארבע שעות "עבודה" ביום מספיקות. ניהול הקבוצה נעשה באופן דמוקרטי, בו כל אדם משמיע את דעתו ומחליטים ביחד – אין כלל מנהיג. פרופ' יובל נוח הררי מתאר איך כשעבר האדם מלקט לחקלאות, לפני עשרת אלפים שנים, הוכפלו שעות העבודה, קטנה כמות המזון ואיכותו, הבריאות הידרדרה, וקמו הדיקטטורות הגדולות והמעמדיות. חיי הלקט-ציד נתפשים בעינינו היום כגן העדן האבוד, ובצדק. לאורך רוב קיומו של האדם, הקומוניזם למעשה הצליח.

גם מאז המהפכה החקלאית לא המדינה דאגה לאדם. מי שהיה אחראי לרשת התמיכה הכלכלית, לפרנסת הילדים, החולים והזקנים, הייתה המשפחה המורחבת, כפי שקורה עדיין בהודו ובתרבויות נוספות, או הגילדה המקצועית, כפי שקרה בימי הביניים ובתרבויות אחרות. בקבוצות אלה כל אדם העביר לקבוצה את הכנסותיו וקיבל את הדרוש לו- מכל אדם כפי יכולתו, לכל אדם לפי צרכיו. התפישה הקומוניסטית היא שהיוותה את בסיס החברה לאורך כל השנים.
רק במאה ה19, עם הלאומיות והמהפכה התעשייתית, החלו אנשים לראות את המדינות כאחראיות לרווחת האזרחים. מדינות דמוקרטיות אכן פעלו למען אזרחיהן, בעוד דיקטטורות דוגמת רוסיה הצארית עשקו את כספי העם גם כשגווע ברעב, ולא ראו מחובתן לפעול למען אזרחיהן. על רקע זה פרצה ברוסיה המהפכה הקומוניסטית. אלא

שלנין ביטל את סמכות המועצות המקומיות (הסובייטים), והחליף אותו בשלטון ריכוזי דיקטטורי המופעל על ידי המשטרה החשאית. בתגובה הפסיקו האיכרים לגדל תבואה, ולנין נאלץ למעשה לבטל את הקומוניזם ולאפשר להם לגדל ולמכור יבול. בהמשך הנהיג סטאלין ברוסיה משטר טרור המקביל לדיקטטורה של היטלר, שהביא לתוצאות דומות של הרס ועוני. מאז פירוק בריה"מ מקובל לומר שהקומוניזם נכשל, אלא שבריה"מ היתה למעשה דיקטטורה רגילה, בדומה למדינות אפריקה או ערב בזמנו, בהן הדיקטטור וחבר מרעיו מנצלים את כספי המדינה ומותירים את העם סובל ורעב. לכן כשהוחלף השלטון הישן בשלטון האוליגרכים הקפיטליסטי הטוטאליטרי מצבה הכלכלי של רוסיה לא השתנה הרבה, ורק כשהונהגה דמוקרטיה הוא השתפר. למעשה לא הקומוניזם נכשל בבריה"מ- הדיקטטורה נכשלה. קומוניזם דורש דמוקרטיה, דורש את השתתפותם של השותפים בקבלת ההחלטות, לכן הוא צריך להיות בנוי על דמוקרטיה. בלי דמוקרטיה שום שיטה כלכלית אינה מצליחה ליצור רווחה.
עם זאת, הקומוניזם קיים ומצליח גם כיום, וכולנו מכירים זאת מקרוב- במשפחה. בכל העולם המשפחות הגרעיניות מתנהלות על פי דגם קומוניסטי, כשכל חבר במשפחה תורם על פי יכולתו ורצונותיו, ומקבל על פי צרכיו. כל אדם בוגר בעולם היום היה יכול לבחור בעושר לעצמו על פני הרצון לחלוק ולשתף, אך מעטים האנשים הבוחרים בכך. רובנו ככולנו מעדיפים לקיים זוגיות של חלוקה ושיתוף, ולגדל ילדים עמם נוכל לחלוק ולשתף את משאבינו, למרות שילדים אינם משתלמים מבחינה כלכלית. ברוב המשפחות חלוקת התפקידים מעוררת מחלוקות וויכוחים, ודורשת הקשבה, גמישות ופשרות. עם זאת, זוהי הבחירה בה בוחרים כולנו: כל אחד מאיתנו מעדיף לחלוק ולשתף, ולא לנהל את חייו סביב צבירת כסף לעצמו, כי זהו טבע האדם: מה שגורם לנו אושר הוא לא המספר בתדפיס החשבון, אלא יחסי תמיכה ונתינה עם הורינו, אהובינו וילדינו.
ככל שהקבוצה החברתית גדולה ומרוחקת יותר, המחויבות שלנו כלפיה וכלפיה חבריה פוחתת, והקושי למסור לה את רווחינו ולקבל את החלטותיה גובר. במצבים של שפע, כמו בחברות השבטיות או בקיבוצים עשירים, בהם יכול למעשה כל חבר לעשות ולקבל מה שהוא רוצה, ההתחלקות המלאה קלה יותר. בזמני מצוקה כלכלית הקושי לחיות בחברה קומוניסטית, כמו גם בחברה קפיטליסטית, גדל. רובנו לא היינו רוצים למסור את כל הכנסותינו למשפחה המורחבת, לגילדה או למדינה, ולקבל את החלטותיהן לגבי חלוקתו. מצד שני, רובנו לא היינו רוצים את הסיכון להגיע לחוסר-כל במצבים מתמשכים של אבדן עבודה ויכולת פרנסה, ולא היינו רוצים שאנשים סביבנו יגיעו למצב בו אין להם יכולת לחיות בכבוד, אליו מגיעים היום אנשים כמו משה סילמן. ככל שהקפיטליזם הופך קיצוני ואנוכי יותר, אנחנו רואים יותר את כישלונו, את מיליארדי האנשים בעולם המשלמים ברווחתם, בריאותם וחייהם למען עושרם של מעטים. רובנו מטבענו אכפתיים ונדיבים, ועוולות אלה מקוממות אותנו.
האיזון המועדף עבור רובנו הוא כנראה הסוציאליזם, לפיו השוק חופשי בעיקרו ואנשים יכולים לבחור בעצמם במה יעבדו ועל מה יוציאו את כספם, אך הם מקצים חלק משמעותי מהכנסותיהם ליצירת ביטחון סוציאלי עמוק לכולם, ומאפשרים לכלל האזרחים ליהנות משרותי חינוך, בריאות, רווחה, תחבורה וביטחון ללא קשר להכנסתם. האנשים בארצות סוציאליסטיות, בהן המדיניות הכלכלית פועלת כדי לשרת את כלל האזרחים ולא את בעלי ההון והכוח, מאושרים יותר, ככלל. אנחנו כנראה זקוקים למדיניות דמוקרטית וסוציאליסטית על מנת להשיג שלטון טוב יותר ולהיות מאושרים. אנחנו צריכים לפעול לטובת כלל האנשים, ולא לקידום עושרם של מעטים. רק מדיניות כזו מתאימה לטבענו האנושי האכפתי, דואגת לרווחתנו, ומאפשרת את אושרנו.