אורי זמיר

“Freedom is not a tea party, India. Freedom is a war”

Salman Rushdie

אף על פי שהצינורות הרשמיים בהודו, ממשיכים לתמוך בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית שבירתה ירושלים ומגנים כל תוקפנות ישראלית, מאחורי הקלעים במקום בו פועלים הצינורות הבלתי רשמיים והבאמת חשובים, ממשיכה ממשלת הודו (כמו גם חלקים נרחבים בציבור ההודי עצמו) לגבות את זכותה המלאה של ישראל להגן על עצמה כפי שעשתה במבצע "עמוד ענן" האחרון. בעוד תמיכתם הבלתי מסויגת של האמריקאים (כמו גם זו של האיחוד האירופי) בזכות בסיסית זו כמעט מובנת מאליה, דווקא תמיכתו של הממסד ההודי אמור היה להרים כאן כמה וכמה גבות. על פי נתונים רשמיים כ-160 מיליון מוסלמים מהווים כיום קצת יותר מ15% מסך האוכלוסייה ההודית. כך שלמעשה האוכלוסייה המוסלמית בהודו הנה השלישית בגודלה בעולם וקטנה רק מאלה של אינדונזיה ופקיסטן. גם אם על פניו נתונים דמוגרפיים אלה מדברים בעד עצמם, כפי שכבר הסברתי, אין הדבר בהכרח מייצר עוינות בעבור ישראל. למעשה לעיתים קרובות, ההפך הוא הנכון. הודו, זו שהצביעה נגד הקמתה של מדינת ישראל, עברה כברת-דרך עצומה ביחסה לישראל מאז ייסודה ב-1947. "קווי הדמיון מפתיעים. הודו משתחררת משליטה בריטית ומקבלת את עצמאותה תוך קריעת חלק גדול משטחה לטובת פקיסטן, המדינה המוסלמית שהוקמה על "אדמה הודית"." מסביר האנתרופולוג יחיאל רוזמן בתור דעה אשר כתב לפני כשנתיים העונה לשם "הודו-הברבור השחור" והדן באפשרות דווקא של מהפך בגישתה של הודו לישראל.

ראה ביהודים כובש ובפלסטינים עם נגזל - גנדי

עם או בלי קשר למיקומה של ישראל במשוואה האהדה המדוברת, בה לוקחים לרוב הפלסטינים חלק, משפטים כמו "יש לנו יותר מידי מוסלמים במומביי" זכיתי כבר לשמוע יותר מפעם אחת במו אוזניי בשנתיים האחרונות בהם אני מתרוצץ שם. מונית הרפש יחס עוין לאיסלאם מושרש בהודו מזה שנים רבות ומקורו בעיקר ביריבות ההיסטורית הגדולה עם פקיסטן. יריבות אשר קיבלה משנה תוקף בשנים האחרונות בעקבות סידרת הפיגועים במומביי. כך שאם נחפור מעט לעומק, מעבר לרטוריקה הנישאת מבעד לכלי התקשורת הרשמיים, חלק נכבד מההודים, כך מסתבר, היה מעדיף לראות את המוסלמים תופסים מקום צנוע בהרבה אפילו מחלקם היחסי באוכלוסיה, כפי שמאפשרת להם מדינה דמוקרטית וחופשית כהודו.
"מוסלמים עושים רק בעיות" ציין בפני בילו, נהג מונית סיקי אשר לקח אותי לסיור מודרך במומביי באחד מביקורי שם לפני קצת יותר משנה "ואני לא מתכוון רק לטרור... הם אנשים לא ישרים אבל גם זו לא הבעיה העיקרית" הוא מוסיף, בנסותו לגרור אותי, כמערבי מן המניין, להצדיק את דבריו."למה בדיוק אתה מתכוון?" אני שואל בתמימות, מבלי למהר לנקוט עמדה מזוהה כלשהי. "אני מתכוון שבעוד הודו הולכת ונעשית חילונית, נשים יוצאות לעבוד, כיסויי הראש הולכים ונעלמים ואנשים מרגישים שהדת חשובה אבל לא חזות הכול, אצל המוסלמים ההפך הוא הנכון. הם מחפשים אוטונומיה תרבותית, בדלנות מובילה אותם והבעיה הכי קשה היא שהם מנסים לכפות את דעתם על הסביבה שלהם. אני חושב שצריך להתייחס אליהם באותה מטבע. פשוט להקשות עליהם בכול דבר" דבריו הנוקבים של בילו משפיעים רבות גם על סוגיות אחרות הקשורות ליחס למוסלמים כגון השכרת דירות למשל."ניסיתי פעם לעזור פעם לאיש עסקים שבא למומביי למשך כשנה." מוסיף בילו ומקשה על החזות שלי המתקשה לפתח סימפטיה אוטומטית לדבריו כפי שכנראה ציפה "האיש הזה אותו הסעתי בכול יום למקום העבודה שלו, חיפש מקום לינה זול יותר ממלון וביקש את עזרתי באיתור דירה להשכרה. כשאיתרתי לבסוף אחת מתאימה העסקה מיד התפוצצה. בפני הוא טען ששמו עבדל אבל משהגיש את הדרכון במעמד חתימת החוזה נתגלה מיד השקר. שמו היה עבדול, הוא היה מוסלמי. אף אחד לא רוצה כאן להשכיר דירות למוסלמים." "למה?" אני תוהה שוב בתמימות, סקרן, כמו גם מופתע, לשמוע עד כמה הייתה תשובתו מתלהמת."אמרתי לך הם אנשים לא ישרים. אבל זו לא הבעיה היחידה. המשטרה פה מטרידה מוסלמים בכול מקום. הם יערכו לו חיפושים בדירה ויעקבו אחריו לכל מקום. אף בעל דירה שפוי לא צריך את הצרות האלה אצלו."

נשים מוסלמיות בהודו - טענות קשות להפליה במקומות עבודה

חיים מודרניים גם אם דבריו של בילו אכן מייצגים אמת מעט מוקצנת העובדה כי הודו צועדת בצעדי ענק לעבר היותה אומה חילונית יותר ויותר (רק לאחרונה התבשרנו למשל כי הודו הנה לא פחות מאשר צרכנית הוויסקי הגדולה בעולם), אכן ניצבת בניגוד לכיוון הזרימה של אזרחיה המוסלמים של המדינה. התנגשות אשר נמצאת כפי הנראה בהודו, כמו גם במקומות אחרים רק בחיתוליה. ארשאנד אלאם, המלמד איסלאם בג'אמיה מיליאה של דלהי, הוציא באחרונה ספר חדש בו הוא מנסה כמיטב יכולתו להפריח כמה מיתוסים הקשורים לאיסלאם בהודו. בתוך כך מצליח הוא גם לשים את האצבע על נקודה מעניינת אחת המסבירה אולי חלק גדול ממה שמתנהל מאחורי הקלעים של האיסלאם בהודו: "קידומה של מה שנהוג לכנות כגישת ה'פטרולדולר' על אדמת הודו כמו גם במקומות אחרים נעשית על ידי מדיניות החוץ האגרסיבית של סעודיה."אומר אלאם, "הכסף שלהם מושקע בבניית מסגדים וקידום חינוך איסלאמי. קבוצות מוסלמיות בהודו ניסו, מנסות וינסו לקחת חלק מהעוגה הזו תוך נכונות לוותר על מקורותיהם האיסלמיים בהודו. הרפורמות אותם מנסה לקדם סעודיה והמנוגדות לדעת רוב האיסלאמיטים בהודו, מנסה לקרב אותנו אל האיסלאם הערבי הפולרליסטי בהרבה מזה ההודי, וכאן בדיוק נמצא שורשו של המאבק" מורכבותה של הסוגיה המוסלמית בהודו איננה חדשה אך נדמה שבשנים האחרונות הפך הקונפליקט למוקצן יותר. הסוגיה המוסלמית בהודו לפני כשנה פרסמתי כאן פוסט העונה לשם הסוגיה המוסלמית בהודו. בתחילתו של אותו פוסט דיווחתי על כך שכל הנכנס בשנים האחרונות בשעריה של הודו לא יכול שלא לתהות עד כמה לא בטוח לחיות שם.זאת כיוון שלפחות כלפי חוץ הפכה הודו בשנים האחרונות לאומה המאובטחת ביותר בעולם. החל מבידוק ביטחוני גופני וקפדני וכלה במכשירי ה'מגנומטר' (גילוי המתכות) וסורקי הרנטגן הצצים בעריה הגדולות של כפטריות אחרי המונסון. הבאתי אז גם את סיפורה של חברת 'טאטא' שמצאה סיבה טובה "להתלהב" מתחושת חוסר הביטחון של האזרח/הממשל המקומי. 'טאטא', בשיתוף חיים סבן שלנו, זיהו אז הזדמנות עסקית ומיהרה להקים חברה אשר חרטה על דיגלה העסקי הגנה אזרחית מפני טרור. חברה זו, כמה נוח, לא רק מייעצת כיום לממשלה בנושאים רבים, אלה גם מבצעת הלכה למעשה רבים מהפרויקטים הביטחוניים הקשורים בכך.

יזמים זריזים ומרובי השפעה זיהו אז, לאחר פיגוע הטרור במומביי ב2008, את הפוטנציאל הטמון בפחד ובעזרת לובי חזק בפרלמנט (ומי יודע מה עוד) הצליחו להעביר בזריזות יחסית סידרת חוקים אשר לא רק החמירה את הבידוק הביטחוני של האזרחים שם אלה עזרה גם להנציח בחיי היום-יום את ההבנה כי ישנה בעיה חסרת תקדים בהקיפה של טרור מוסלמי במדינה. החזיר את נשמתו 1 כאמור שנה חלפה מאז כתבתי כאן לראשונה אודות מורכבות הסוגיה המוסלמית בהודו ונדמה שחודש נובמבר שיחתם השבוע מסתמן כציון הדרך המשמעותי ביותר מאז פיגוע הדמים שהתרחש במומביי בשלהי 2008. בוקר ליום ראשון ה-18 לנובמבר עצרה בירת העסקים של הודו מומביי מלכת עת הובא למנוחות באל טאקראיי, מייסד מפלגת 'סאיב סאנה', אחת מהמפלגות החזקות והוותיקות בפרלמנט ההודי. המונים הציפו את הרחובות (על פי הערכות גסות קצת יותר מ2.5 מיליון אנשים המתגוררים מחוץ למומביי התייצבו להלוויה בהתווספם לכמספר דומה מתושבי העיר) כמו גם את העצים במהלך כל אותו היום על מנת לקבל הצצה אחרונה באיש אשר בילה את ארבע העשורים האחרונים במלחמה לאומנית על דמותה וצביונה של מדינת מהרשטרה כמו גם זו של הודו כולה.

קצת יותר מחמישה מיליון הודים ליוו את טאראי בדרך למנוחתו האחרונה

הנושאים אשר היו קרובים ביותר לליבו כללו מלחמה נוקבת בהגירה אל תוך הערים במדינה בה חי וצמח (הנחשבת לעשירה ביותר בהודו) ככלל ולמומביי בפרט בטענה שהגירה זו מהכפר גוזלת את מקומות הפרנסה של תושביה. פועלו הידוע ביותר של טאקראיי נקשר לשינוי שמה של העיר בחזרה למומביי בשנת 2000 לאחר שזה שונה בעבר בידי המנדט הבריטי, לאחר שאלה האחרונים התקשו לבטא את שמה המקורי. אך דווקא פועלו המוקדם יותר והידוע מעט פחות במערב הוא שזה שהקנה לו מעמד אהוד במיוחד בקרב חלקים נרחבים כל כך בציבור המקומי. בשנת 1999 נאסר על טאקראיי להשתתף בבחירות המקומיות. זאת לאחר ששמו נקשר ישירות לשימוש אסור במוטיבים דתיים בקמפיינים שלו. לאיסור זה קדמו לא מעט הצהרות לאומניות אשר בשיאן הרטורי קריאה לפיגועי נקמה בפקיסטן. פעילותו הפוליטית של טאקראיי לוותה כאמור בגישה לאומנית אשר הדגישה בין השאר את העובדה כי הוא רואה באיסלאם נטע זר בהודו המנוגד לאופייה הלאומי של המדינה. "התקשורת נוטע להגזים בכול הנוגע לשנאתו למוסלמים" הסבירה לי השבוע אומה זווארי, מנהל חברת תרופות מקומית, "הוא בסך הכול טען כל הזמן שהמוסלמים מנצלים הדת שלהם על מנת להשיג כוח פוליטי כמו גם הטבות מהמדינה ורצה לשים לכך משקל נגד"

goodbye Mumbai - טאקראי נפרד לשלום בכרזה מקומית

כך או כך עם הליכתו של טאקראיי לא ניתן להתעלם מהאהדה העצומה ממנה נהנה הנפטר לאחר לכתו. החל משיחות החולין המעלות שם על נס את פועלו וכלה בשלטי החוצות הענקיים התלויים שם עדין, עשרה ימים לאחר מותו, על כול בזנ"ט פנוי. אהדה זו איננה משאירה מקום לספק : גם ואולי במיוחד כיום, רואה חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה ההודית את זו המוסלמית כנטע זר בתוכה. החזיר את נשמתו 2 באופן מקרי לחלוטין (כפי הנראה) שבוע בלבד לאחר שזה הראשון הלך בשיבה טובה בגיל 87 לעולמו, מצא את דרכו אג'מאל קאסאב, אחד ממבצעי פיגוע הדמים של 2008 במומביי והיחיד שנתפס חי באותו היום, אל חבל התלייה.כך שאם הלווייתו האמורה של טאקראיי נרשמה כאירוע העצוב ביותר שידעה מדינת מהרשטרה בעשור האחרון, הייתה זו הוצאתו להורג של קאסאב שנרמה שם וודאי כאירוע המשמח ביותר. תחת מעטה חשאיות כבד בוצע בלילה שבין ה-21 ל-22 בנובמבר הוצאתו להורג של האזרח ממוצא פקיסטני, זאת לאחר שכשבועיים לפני כן נדחתה, גם כן בחשאי, בקשתו לחנינה מראש הממשלה ההודי.כה חשאית הייתה התלייה עד שאפילו התליין עצמו ידע את זהותו של הקורבן כמה דקות בלבד לפני שכרך את החבל מסביב לצווארו. האיש הידוע בשמו המלא כמוחמד אג'מאל אמיר קאסאב הינו לא פחות מאשר האזרח הזר הראשון שהוצא אי פעם להורג במדינה. כאשר בסך הכול 52 אנשים, כולל קסאב, הוצאו להורג בהודו מאז קיבלה הודו את עצמאותה בשנת 1947. שר הפנים ההודי, סושיל קומר שאינדה מסר למחרת כי הנציבות ההודית באיסלמאבאד הודיע לממשלת פקיסטן על התלייה במכתב רשמי אך לאחר שזו השנייה סירבה לקבל את המכתב נשלח להם גם פקס בנידון.ההוצאה להורג מסבירה כפי הנראה גם את הסיבה בגינה הודו דחתה בקשה של שר הפנים הפקיסטני לבוא ולבקר בהודו בשבוע שעבר. כך, בעוד יחסי הודו-פקיסטן עולים השבוע על שרטון, מתפרסמים גם נתונים חדשים אודות עלות החזקתו יוצאת הדופן של קאסאב בכלא. על פי הערכות גסות הוציאה ממשלת מהרשטרה קצת יותר מ29 מיליון רופי (שהם קצת יותר משני מיליון שקלים) על מנת לאבטח את שהותו בכלא בפונה מאז נעצר. משטרת הגבולות של הודו וטיבט העסיקה כ250 שומרים אשר שהו בתפקידם מאז נעצר ב2008. עלות המוערכת בכ-26 מיליון נוספים. תאו של קאסאב תוכנן ונבנה במיוחד עבורו ואליו התחברה מנהרה מיוחדת שהובילה את בית המשפט, מנהרה אשר הייתה על פי דיווחים מצופה בפלדה על מנת להיות חסינת כדורים ופצצות. זוהי הפעם הראשונה בה תא מאובטח שכזה נבנה במיוחד במדינה. אם כל זה לא מספיק סביב הכלא עצמו הוצב כוח קומנדו מיוחד אשר שהה שם בדרך קבע במהלך ארבע השנים האחרונות. "אולי השמירה עליו במשך זמן כה רב היא שהייתה הנטל בגינו הוציאו אותו להורג" התבטא ספק ברצינות ספק בצחוק סולקאר אבאס קאמאזי, עורך הדין הנוסף שהשתתף בהגנתו המשפטית של קסאב בראיון שנתן למחרת לרשת IBN ההודית.

מומביי בלהבות - נובמבר 2008

אף על פי שקאסאב הפך לסמל של שנאה בין הודו לפקיסטאן עושה רושם שכל ניסיון למצוא מידתיות בין אמצעי האבטחה שננקטו לבין המצב בפועל איננו באמת קיים. כך שנדמה שהאיום האמיתי לשחרורו לקוח יותר מאולמות הקולנוע ומסרטי האקשן של הוליבוד ומקבילתה המקומית מאשר מקרקע המציאות. פצצה מתקתקת
אם נחזור שוב לרשימתו של רוזמן הנ"ל מציין שבסקר שנעשה לפני כארבע שנים התברר כי הכנסתו הממוצעת של מוסלמי נמוכה לאין שיעור מהכנסתו הממוצעת של בן כת קסטת הטמאים (הקסטה הנמוכה ביותר מבחינה חברתית). בנוסף התברר כי שיעור המוסלמים בקרב בעלי מקצועות ממשלתיים עומד על כארבעה אחוזים בלבד.
מנבירה בנתונים נוספים עולה על פי רוזמן ששיעור בעלי המשרות האוניברסיטאיות עומד על אחוז אחד בלבד. שיעורם של בעלי התארים הגבוהים עומד על חמישה אחוזים. אך מספר ה"עצמאיים" בקרב המוסלמים נמצא בשיעור הגבוה משיעורם באוכלוסיה. לרוזמן יש דעה מוצקת מה מסביר את המספר חסר התקדים הנ"ל : "עצמאותו של דל הרעב מתקיימת בחברות בהן חסומה דרכו להגיע למוביליות דרך משאבי החברה הכללית. הכפר הערבי "כפר קרע" שבר שיאי גינס בכך שהציג לעולם 134 רופאים שנולדו בכפר ובחרו במקצוע זה ובמקצועות חופשיים אחרים (עורכי דין, רואי חשבון, סוחרים) כתוצאה מחסימה למשרות ממשלתיות, ציבוריות, ביטחוניות ואחרות."
אם נוציא רגע את האינטרס הישראלי מהמשוואה, המפיק כרגע מרגליות מהקונפליקט עם האסלאם, נבחין מיד כי פצצת זמן מתקתקת בליבה של הודו.
"הודו הרומנטית של עזריאל קרליבך תחשוף את ניביה המוסלמים במידה שלא תדע לנהל את המיעוט החי בתוכה." אומר רוזמן ואני לא יכול גם שלא לגבות את דעתו הציורית. [/TD]