יונתן בירן

צלילי הטנגו כבר התנגנו באולם, ואני עברתי ביניהן וסקרתי שוב את אותם הפרצופים. חלקן נעצו בי את עיניהן, אך אלה שהזמנתי לרחבת הריקודים חיפשו מן הסתם מישהו ראוי וטוב ממני. קודם לכן, חלפתי פעמיים על פני אדומת שיער שישבה בקצה השורה, אבל הפעם נעצרתי לידה והושטתי לה את ידי.

המשכנו לאחוז זה בזה עד שעל רחבת הריקודים נותרנו שלושה זוגות בלבד. מישהו הדליק את האורות וגם אנחנו עשינו את דרכנו לעבר פתח היציאה.
"את רוצה לבוא אתי מחר לקולנוע?" שלפתי את השאלה כמו מתוך תקליט שפג תוקפו.
"למה לא?" אולי חייכה, אבל בחושך לא ראיתי את פניה, "ויש גם סרט שאני רוצה לראות," הוסיפה במהירות, "זה עכשיו בקולנוע עדן... עניין של אהבה."
היא התגוררה לא רחוק מביתי, ואנחנו קבענו להיפגש למחרת במוצאי השבת, בשעה שמונה וחצי, ליד דירתה.
עבדתי אז ברשות השידור, בטלוויזיה, ובשבתות שובצתי כטכנאי קול באחד מצוותי הפילם שסיקרו את אירועי הספורט של סוף השבוע. היה זה צוות מצומצם שכלל כתב, צלם, ואיש קול, ובאותה שבת של אמצע דצמבר סיקרנו משחק של הפועל ירושלים, במגרשה הביתי שבשכונת קטמון. הטמפרטורות שברו באותו יום שיא עונתי שלילי.
בדרך חזרה כבר היה חושך.
"לא נורא, זה לא סוף העולם," גיחך הצלם שהכיר בחולשה שלי לקבוצה המקומית, אבל לי היה קשה לקבוע על מה אני מצר יותר, על ההפסד של הפועל ירושלים או על כך שבמקום לראות את מבט ספורט, אני צריך ללכת איתה לסרט באותו ערב.
"תיסע בבקשה דרך אגריפס," אמרתי לנהג המונית, "אני צריך לקנות כרטיסים לקולנוע עדן."
הוא מילא את מבוקשי ועצר לי ליד המדרגות שהובילו לאולם.
"תבלה, מגיע לך," אמר לי הצלם כשחזרתי מהקופה עם זוג הכרטיסים. הוא חייך חיוך ציני, ואני מיהרתי ותחבתי את הכרטיסים עמוק לתוך כיס חולצתי, כאילו שאני מחזיק דוח מרשיע על נהיגה במהירות מופרזת.
פירקנו את ציוד הצילום ומסרנו את הקלטות לידי העורך. עד שמונה וחצי נותר לי מספיק זמן, ובהחלטה של רגע אמרתי לנהג המונית שאני מוותר על ההסעה הביתה ונשארתי לשבת ליד שולחן העריכה.
"אם נגזר עלי שלא לראות את מבט ספורט, לפחות אראה את הגולים," הרהרתי והצבע חזר אל פני.
קצת לפני שמונה ירדתי לתחנת האוטובוס. צעירה חיוורת פנים שעמדה שם שיפשפה את ידיה זו בזו ומיד הליטה בהן את פניה ושיפשפה את לחייה. רפרפתי במבטי על פניה, והצצתי בתכול עיניה. במוחי התרוצצו מחשבות שייסרו את נפשי.
"רואים שאת לא ירושלמית," אמרתי פתאום בקול חסר תקווה, אבל היא השיבה לי בחיוך שרומם את מצב רוחי ועודד אותי להציג את עצמי.
"אני נתנאל, סטודנט שנה שלישית להנדסת חשמל," הדגשתי כל מילה שיצאה מפי.
"ענת, גם סטודנטית" אמרה ופתחה את המיטריה שלה.
גשם קפוא החל לרדת וזוג הכרטיסים בער בתוך כיס החולצה שלי. אינני זוכר בדיוק את המשך חילופי הדברים בינינו, אבל שתי דקות אחר כך הצעתי לה להילוות אלי לסרט.
"למה לא?" היא אמרה ואני הרגשתי כמו נידון למוות שזה עתה זכה בחנינה.
אם אתם חושבים שאני טיפוס מגעיל אז אני מודיע לכם שעוד לפני הסרט הספקתי להגיע למקום המפגש עם הג'ינג'ית מבימת הריקודים.
"חשבתי שלא תגיע," אמרה ועיניה חייכו, אבל אז אמרתי לה שחטפתי חום ושהראש שלי מתפוצץ ושאני מצטער אבל אני חייב ללכת לישון.
היא הוציאה מהתיק שלה פתק, רשמה עליו כמה ספרות והושיטה לי אותו.
"תתקשר," היא אמרה ואני הנהנתי בראשי, אבל עוד לפני שהגעתי הביתה השלכתי את הפתק לאחד מפחי האשפה שבדרך.
אולי זה היה לא פייר מצידי, ובזה הרגע קיעקעתי את תדמית הילד הטוב שכה טרחתי לבנות בסיפורי, אבל ממש לא איכפת לי מה אחרים חושבים.
הסרט לא היה משהו, אבל כשהגענו הביתה ענת הזמינה אותי לחדרה, ועד שלוש לפנות בוקר הרצתי בפניה על נצחיות הזמן, על תורת הכאוס ועל ארעיות הקיום.
הנישואים שלנו שרירים וקיימים כבר שלושים ושמונה שנים.