יונתן בירן

פגשתי בו בעיר פוקיפסי (Poughkeepsie) הנמצאת בעמק ההדסון לצידו של הנהר הרחב. זקנו הלבן ושער ראשו הכסוף היוו מסגרת שהלמה להפליא את פניו הצרובים וחרושי הקמטים, אבל מה ששבה את ליבי היו עיניו התכולות שחייכו אלי במשובה.

השמש נטתה לשקוע, וגשם טורדני החל לרדת אבל בעמוד תחזית מזג האוויר באתר האינטרנט הופיעה שמש צהובה ביום שלמחרת, עם סיכוי של עשרה אחוזים בלבד לגשם.
"הגעתי לצפות בנופי השלכת," אמרתי לזקן שהיה רכון מעל מיכלי צבע גדולים ורקח תערובות במגוון של צהוב, כתום, סגול ומה שביניהם, "ואני מקווה שהפעם הגעתי בזמן טוב."
האיש השיב לי בחיוך רחב והמשיך במלאכת ערבוב הצבעים.
שבוע קודם לכן הגעתי לעיירה Cold Spring הנמצאת כחמישים קילומטרים מדרום לפוקיפסי, בתקווה ללכוד שם את מראות הסתיו, אבל אז התבשרתי שהשנה הקיץ התארך וצבעי השלכת רק מתחילים לבצבץ.
"כדאי לך לשוב לכאן בעוד כמה ימים," אמרה לי המדריכה ממרכז המבקרים, אבל אם אתה רוצה לצפות בסתיו של ממש, עדיף שתעלה מעט צפונה, להרי הקטסקיל.
"מתי הכי טוב להגיע?" שאלתי בלי להסתיר את נימת האכזבה שבקולי.
"קשה לחזות זאת במדוייק," אמרה המדריכה, "לפעמים נדמה לי שזה קורה בן לילה... אתה קם בבוקר, פוקח את עיניך וכל היער החליף צבעים. זה מחזה שקשה לתאר במילים."
את המשך היום ביליתי בשוטטות ברחובותיה הירוקים של העיירה וביער הסמוך אליה, וצילמתי כל כתם צבע צהוב וכל גוון סגלגל שבצבצו בתוך הירוק השלט של העצים.
החלטתי שאת המראות שזכיתי לראות רק בתמונות אני לא מחמיץ וביומיים האחרונים לטיולי במדינת ניו-יורק הצפנתי לפוקיפסי- עיר המחוז של חבל הדאצ'ס (Dutchess) הקרובה להרי הקטסקיל.
לפני שיצאתי לדרך ניסיתי לדלות פרטים על העיר ואתריה, והכתבה הראשונה שקפצה מול עיני סיפרה לי שאותו אזרח אמריקני שירה למוות בצ'ף של מלון ליאונרדו באילת הגיע מפוקיפסי. באתר אחד היה כתוב שתושבי העיר חביבים ומסבירי פנים, אבל חבר ותיק שלי מברוקלין סיפר לי שהדוד שלו גר שם, שרוב אנשי העיר שרוטים ושאין לי מה לחפש במקום הזה. אלא שאז קראתי על הגשר שבעבר שימש את הרכבת שחצתה את ההדסון, ובשנת 2009 הושלמה הסבתו להולכי רגל ורוכבי אופניים בלבד.
אורך הגשר כשני קילומטרים, הוא מתנשא לגובה של ששים וחמישה מטרים מעל הנהר, ואפשר לצפות ממנו על השלוחה הדרום מזרחית של הרי הקטסקיל- אחד המקומות המומלצים לחזות בצבעי הסתיו.
הצצתי בתחזית מזג האוויר הצפוייה ביומיים הקרובים, הקשתי באתר האינטרנט על הקישור "Where to stay?" והזמנתי מלון ללילה אחד.
הגשם התחזק, אבל אני המשכתי לעמוד כמהופנט, והבטתי בזקן שמרח כתמי צבע על עלים שנשרו מאחד העצים שבסביבה, בחן אותם מקרוב והוסיף גוון זה או אחר למיכלי הצבע.
"אז הגעתי בזמן?" חזרתי על שאלתי וציפיתי בקוצר רוח לאישור מפיו של האיש החביב.
"כל חזאי השלכת קושרים את העיכוב שבהופעת הצבעים במזג האוויר," אמר הזקן בקול צרוד כמעה, "אבל אף אחד לא יודע שזה בגלל שכל השבוע שכבתי עם שפעת במיטה... רק מרק העוף שסבתא רקחה לי הקים אותי על רגלי, ועוד הלילה אסיים את העבודה." הוא הביט שוב בעלים שצבע וחייך חיוך של של שביעות רצון. "הגעת ממש בזמן," קרץ אלי בעינו, "מחר יתעוררו האנשים למראות מעולם אחר."
חושך נפל ואפף את צמרות העצים וצינת הלילה הקפיאה את עצמותי.
"ולא קשה לך לצבוע את כל היער לבדך?" שאלתי
"אני מקווה שהנכד שלי יגיע עוד מעט," נאנח הזקן, "אבל מאז שגילה את התחביב החדש שלו אי אפשר לדעת איפה הוא נמצא... כל הזמן מסתובב לו השובב בעולם ומכופף בננות... זה מה שהוא אוהב לעשות יותר מכל."
הזקן סיים את דבריו ונעלם עם המיכלים בין העצים, ואני מיהרתי ואספתי את אותם עלים שהצבע עליהם היה עדיין טרי. הכנסתי אותם בזהירות לתוך שקית ניילון ושמרתי אותם רק כדי להוכיח לעצמי ולאחרים שמה שחוויתי לא היה חלום, אבל אחרי שהצבע על העלים התייבש הם נראו כמו כל עלי שלכת רגילים.

וזה מה שראיתי מעל הגשר ביום המחרת (אפשר להגדיל את התמונה)

.