ישראל זיו

פילנתרופיה זה טוב. ערבות הדדית זה מצויין.
מן העיתונות: וורן באפט שיכנע 11 עשירים לתרום חצי מהונם לצדקה.
תגובתי: הונם של ביל ומלינדה גייטס ( מיקרוסופט) מוערך בכ- 65 מיליארד דולר. של המשקיע האגדי ו'ורן באפט כ- 48 מיליארד דולר.

קרן הצדקה והתרומות של משפחות גייטס ובאפט מפורסמת מאוד בפעילותה. מיליארדים של דולרים מכספם מופנים כבר שנים לסיוע לאוכלוסיות חלשות, לחינוך, בריאות, מזון, מחשבים ושאר מטרות ראויות וחשובות.


גייטס כבר הכריז פעמים רבות, שישאיר לילדיו מיליונים, אך לא מיליארדים. גם באפט.
כל השאר – יילך לתרומות ולצדקה.


הפעילות המבורכת הזו, עולה עכשיו מדרגה.
השניים מפיצים את התפיסה הזו שלהם בקרב המיליארדרים ברחבי העולם.
במסגרת המיזם Giving Pledg , גייסו גייטס ובאפט התחייבויות מ-92 מיליארדרים, לתרום לפחות מחצית מהונם לפעילות פילנתרופית.


בין המגוייסים האחרונים והמפורסמים, גם מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק. Like ?

בישראל, בדיוק כמו בעולם, השיטה הכלכלית הרווחת העשירה מיעוט מיוחס, ה- 1% והותירה מחוץ למעגל השיגשוג והרווחה כמעט את כל השאר, ה- 99%.

ההתגייסות של טייקונים ומיליארדרים מפורסמים לפעילות פילנתרופית בהיקפים גדולים, מבטאת הכרה מצידם שאי אפשר לחכות לממשלות ולסמוך על הממסד, עד שיאמצו מנגנונים חברתיים וכלכליים שמטרתם לשמור על כלכלה חופשית ותחרותית מצד אחד, ושיצמצמו את הפערים ואת הקרע שבין ה- 1% ל-99% מצד שני.


מה מניע את אותו מיעוט, המקדיש חלק משמעותי מהונו לפילנתרופיה?
מסתבר שלא רק רגישות לסבל האנושי, אלא גם השאיפה להתפרסם ואפילו להתחרות מול תורמים גדולים נוספים.

לגיטימי, נכון?


ספרו החדש של חתן פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ, "מחיר האי שיוויון", מסביר היטב מדוע משתלם למאיון העליון ( ה-1%) לתמוך במדיניות חברתית-כלכלית המכוונת להקטנת אי השיווין הכלכלי.
בגדול, הוא מסביר כי למי שתימרן עצמו למצב בו הוא המרוויח הגדול מכל השיטה הכלכלית והחברתית הנוכחית, כלומר ל-1%, יש אינטרס מובהק לשמר את השיטה שהעשירה אותם.


מי לא רוצה לשמור על תרנגולת המטילה עבורו ביצי זהב?
שטיגליץ מסביר כי אי השיוויון ההולך וגדל מכניס קילקולים וחיכוך שאינו עובד לטובת אלה המצויים בראש הפרמידה.
לפי גישה זו, הקטנת אי השיוויון הכלכלי ( אך לא חיסולו) תשרת את הצמיחה ואת היציבות הכלכלית, שניהם אינטרסיים חיוניים של ה-1%.
מה פסול בכך?
לכאורה כלום. העיקר התוצאה.
מה אכפת למשפחות הסובלות מחוסר ביטחון תזונתי, או שאינן יכולות לרכוש עבור ילדיהן מחשבים, תרופות או שכ"ל להשכלה גבוהה, מה מניע את התורמים?
פילנתרופיה וצדקה, במיוחד בהיקפים אדירים כאלה, יכולות להקל, במשהו, את המצוקות הנגזרות משיטה כלכלית ניאו-ליברלית שניוונה את מדינת הרווחה המודרנית והגדילה משמעותית את הפערים הכלכליים ואת הסבל האנושי.
בכל זאת, אנו נדרשים כאן למספר אבחנות חשובות:

א. השיטה עצמה דורשת שינוי.
הגידול באי השיוויון פוגע בכולם, כפי שמסביר שטיגליץ.
פילנתרופיה איננה מתקנת את השיטה, אלא מקטינה את נזקיה וגם זה באופן מוגבל מאוד.
פילנתרופיה איננה יכולה להחליף שינוי הכרחי בסדר העדיפויות הלאומי בתחומי כלכלה וחברה.


ב. כמו דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד – גייטס, באפט, צוקרברג וכל שאר המיליארדרים, חיים את האימרה המפורסמת "ברומא התנהג כרומאי".
את ההון שלהם הם צברו תוך ניצול כל ההזדמנויות והחולשות של השיטה הקיימת, של המתחרים ושל הלקוחות. הם ממשיכים לעשות את זה גם כרגע.
כך הם חיים את חייהם, מפוצלים, כאילו צד אחד אינו קשור בכלל לצד השני של אישיותם.
טייקון אכזרי וחסר רחמים בלילה ( שלא יראו...) ופילנתרופ ביום.

אבל אין כאן סימטרייה. כל התרומות יחד, הן טיפה בים לעומת הסכום הנדרש כדי להבריא את הנזקים של השיטה הקיימת, שהטייקונים והאוליגרכים הם מאבני היסוד שלה.
אולי הגיע הזמן לטפל בסכיזופרניה הזו?

ג. במקום לנהל עסקים שמטרתם היחידה היא מקסימום רווח ושכמעט הכל לגיטימי כדי לשרת את המטרה הזו, אולי יוכלו העשירים להכניס קצת מרוח הפילנתרופיה להתנהלות העסקית שלהם.

עסקים חברתיים כאלה הולכים ומתרבים ברחבי העולם ואין ספק שעסק שייקח בחשבון גם את רווחת הכלל כמטרת העל שלו, יקדם בצורה משמעותית את תיקון הפגמים בשיטה הקרה והמנוכרת הנוכחית.
גם כאן, נציין כי בטווח הארוך, להיות עסק חברתי זה גם משתלם מהבחינה הכלכלית.


ד. כשנתקשר כולנו בערבות הדדית בינינו, נדאג אחד לשני ממש כמו לבן משפחה קרוב.
ערבות הדדית היא לא רק בינינו האזרחים, אלא גם בין המדינה לאזרחיה.
אנו זקוקים לביטחון מוחלט שמנגנון הערבות יכלול גם אותנו, כדי שנתמסר לו בלב ובכיס שלמים ונהיה מוכנים לעשות את הוויתורים ההכרחיים, לטובת אלה שידם איננה משגת לדאוג לצרכי הקיום הבסיסיים שלהם: מזון, קורת גג, חינוך, שירותי בריאות ופנסייה.

מצאתי על זה ציטוט יפה מן המקורות, בעניין ואהבת לרעך כמוך:
"דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו.
ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה....,
משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו"
כפי שכתבתי כאן בעבר, אין מדובר על שיוויון מוחלט בהכנסות, ברכוש או ברמת החיים וגם לא על כפייה. אלא על שיוויון יחסי-סגולי, מתוך הסכמה רחבה והבנה כי התלות ההדדית בינינו, מחייבת אותנו להתחיל לשתף פעולה, להתחבר ולאחד כוחות.
אם כולנו באותה סירה, היעלה על הדעת שננהג בצורה אחרת, או שנמשיך בשיטה הקלוקלת הנוכחית?


לא יכול להיות שיוויון. לא בהכנסות, לא ברכוש ולא בסכום הנדרש לצורך קיום נורמלי של כל אדם ומשפחתו.
עיקרון העל יהיה שכל אחד יתרום כפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו.

לערבות הדדית כזו, יש גם שווי כלכלי אדיר.
היא תפחית את יוקר המחייה, תצמצם את הפערים הכלכליים, תחסל את הכלכלה השחורה שהפכה למכת מדינה, תשחרר אותנו מהעבדות המודרנית שתרבות הצריכה המוגזמת ותעשיית הפירסום כפו עלינו ותרתום את קשרי הון-שלטון לטובת רווחת כלל האוכלוסייה במקום אינטרסים צרים כיום.


ד. ומה יהיה על אותם הטייקונים וה-1%, האם צריך לחייב אותם לתרום?
או להטיל מס עשירים גבוה במיוחד כפי שעשו לאחרונה בצרפת?
או לגבות מס ירושה בשיעור של עד 40% כפי שמקובל ברבות ממדינות המערב?
או לסגת לחלוטין מהשיטה הניאו-ליברלית הנוכחית ולסגל משטר סוציאל-דמוקרטי מתקדם, כמקובל בסקנדינביה?

השינוי מטייקון אכזרי לטייקון חברתי, התורם לרווחת הכלל וניזון מהערכת הסביבה על פועלו, אינו יכול להתנהל בכפייה.
הוא חייב להיות תוצאה של ערבות הדדית, שאיננה ברית בין מסכנים, אלא כוללת את כולנו, כולל את הטייקונים.
הם הרי תלויים בנו, לא פחות מאשר אנו תלויים בהם.

במצב של ערבות הדדית אמיתית בינינו, הטייקונים וה-1% ירגישו צורך פנימי עז לתרום להקטנת הפערים ולפעול לרווחת הכלל.


איך אומרים? יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק.
הם ירגישו צער גדול מאוד אם לא יוכלו לעשות זאת. זה הרבה יותר גרוע מהמצב ההפוך, בו אתה רוצה לקבל ואתה מת מרעב ואין לך ממי לקבל.
בכלכלה שתתנהל בהתאם לערכי הערבות ההדדית, חברי ה- 1% יחושו צער מזה שאין למי לתת, כצער יותר גדול, המורגש כייסורים הרבה יותר גדולים, מצער שאין ממי לקבל. הם ירגישו כזאת הכרחיות לתרום ולסייע ל-99%, עד כדי כך שלא יוכלו להישאר עם מה שיש להם בכיס, עד הפרוטה האחרונה.


אף אחד לא יכפה עליהם כלום. לא יהיה בכך צורך.


אם תשובה, מימן, לבייב, דנקנר, פישמן, משפחת עופר, קרסו, אריסון וכל החברים הנוספים במועדון ה-1% מעוניינים לישון בשקט ולזכות בהערכה של כולנו, אין שום הון שבעולם שיכול לקנות את התחושה זו.


את זה, רק ערבות הדדית בינינו יכולה לעשות.