אמיר ניצן

אחרי אתנחתא שעשינו בפוסט הקודם בסיקור על כלכלת ארה"ב והחלום האמריקני נחזור למדיניות החוץ של ארה"ב ומלחמתה נגד אידיאולוגיות שונות שאינן דמוקרטיות. בניגוד למלחמה המדומה של ארה"ב בנאציזם – דבר שהוסבר לפני 2 פוסטים - ובניגוד למלחמה המדומה של ארה"ב באיסלם הקיצוני כפי שהדבר יוסבר בפוסט הבא, המלחמה של ארה"ב בקומוניזם קיבלה רמת נחישות לא קטנה , גם אם שגרירויות שלה בכל מזרח אירופה המשיכו להתקיים לאורך כל המלחמה הקרה. אציין למי שפספס את דעותיי או שלא הספיק להכיר אותן ולמרות ביקורותיי על ארה"ב, שאכן הקומוניזם הוא אידיאולוגיה ומשטר מתועבים. מה גרם לאותה נחישות של ארה"ב נגד הקומוניזם במידה שלא הייתה קיימת אצלה עם שום אידיאולגיה אחרת?

התשובה היא אינטרסים כלכליים. שום אידיאולוגיה לא עוררה אנטיגוניזם בקרב רבים מחוגי הממשל ובעלי ההשפעה שבקרב בעלי ההון ואף בקרב ההמונים כמו הקומוניזם על אף שהיו אמריקנים בעלי הון ומקורבי ממשל שמימנו את המהפיכה הבולשביקית, ככל שיישמע הדבר מוזר. והיה גם את הנושא של האתאיזם המובנה בקומוניזם, בניגוד לרוב האמריקנים המגלים זיקה לדת.זאת גם הסיבה שבניגוד למתן אזרחות לפושעים נאציים או למתן אזרחות אפילו לקיצונים מוסלמים (גם אחרי שנסתיימה המלחמה הקרה והאיסלם הקיצוני כבר לא היה "כח עזר" מול הקומוניזם), בניגוד לכל אלו די היה בתקופת המלחמה הקרה שידעוכי דבק באדם גרגר של קומוניזם כדי לפסול אותו מקבלת אזרחות. גם המקארתיזם הוא דוגמא למלחמה יוצאת דופן בחריפותה נגד הקומוניזם. אומנם הסנטור ג'וזף מקארתי היה פרנואיד לא קטן שידע לרדוף גם כאלו שלא היו קשורים בקומוניזם, אך עדיין היו לא מעט חפרפרות קומוניסטיות בארה"ב בתקופת מקארתי. בכל מקרה, נגד שום אידיאולוגיה אחרת – כמו נאציזם או איסלם קיצוני – לא הייתה רדיפה בתולדות ארה"ב נגד אזרחים שנחשדו כמחזיקים בה כמו נגד מי שנחשדו בקומוניזם. כמו שהזכרתי כבר, לא היו פעלות של ממש נגד אוהדי הנאצים בארה"ב גם בשיא מלחחמת העולם השנייה וגם מלחמתה של ארה"ב נגד אזרחים ותושבים החשודים באיסלם קיצוני או שכבר הוכחו ככאלו, אינה משתווה למקארתיזם ועל כך עוד אדבר בפוסט הבא.ויחד עם זאת, גם מלחמתה של ארה"ב בקומוניזם לוותה בלא מעט חריגים. אחרי פשעי המלחמה שארה"ב ביצעה בויאטנם בלי שום קשר למלחמה בקומוניזם ארה"ב זנחה את דרום ויאטנם במקום לעזור לה נגד צפון ויאטנם וההמשך ידוע. גם את טייוואן ארה"ב בסוף זנחה לטובת סין העממית. וכמובן שג'ורג' סורוס, אדם שדעותיו קרובות למרכסיזם ויש האומרים כי הוא יותר סוציאליסט מפרס, הוא בעל השפעה נכבדת במדיניות החוץ של ארה"ב (כן, גם תחת שלטון בוש הרפובליקני). גם באותה תקופה שמדינה קרדינלית במזה"ת כמו מצרים נטתה יותר לכיוון בריה"מ מאשר לטובת ארה"ב , ארה"ב העדיפה לנטוש את ישראל בעלת האוריינטציה הפרו מערבית לטובת מצרים.וכמובן שארה"ב מעדיפה בקרב אזרחי ישראל גורמים קומוניסטיים או קרובים לקומוניזם בהשקפותיהם על פני ציונים (ויהיו אלו אפילו חסידים מובהקים של הקפיטליזם), ובלבד שיושגו מטרותיה לחיסול העצמאות היהודית בארץ ישראל. אפילו בעיצומה של המלחמה הקרה, אותה ארה"ב שידעה להילחם נגד כל מה שנראה לה סכנה של התפשטות הקומוניזם- מה שהיווה רשמית עילה למלחמת ויאטנם –אפילו אז שר החוץ שלה הנרי קיסינג'רשכיהן תחת ניקסון השמרן והאנטי קומוניסטי אמר שאם בריה"מ תשלח את היהודים לתאי גזים "זה לא יהיה ענינינו".כמובן שגם מרגלים לטובת סין הקומוניסטית או בריה"מ בשעתו שהוגדרו כמדינות אויב לא קיבלו את העונש שקיבל פולארד. ועוד פרט על המלחמה בקומוניזם: פידל קסטרו אכן היה דיקטטור עלוב וכך גם אחיו ראול, אך למען ההגינות יש לציין שהמצור הנפשע של ארה"ב על קובה כדי להשיג בכח יתרונות כלליים- כוחנות הנוגדת את העקרונות של כלכלה חופשית אמיתית – דווקא הוא זה שאילץ את פידל קסטרו להתקרב לברית המועצות והמצור על קובה נמשך גם אחרי התמוטטות בריה"מ.