ליאור טל
פרשת בלק - על הסדר השלום והשמאל הקיצוני
by , 10.07.2012 at 10:25
המאמר פורסם לראשונה במאקו חדשות 2
בתוך העיסוק הסוער במחאת הקיץ, בשוויון בנטל ובגבעת האולפנה נַדַמוּ כמעט לגמרי הדיבורים על השלום. פרשת השבוע, העוסקת בחרדת בלק ממלחמה ובניסיונו להתמודד עם כך באמצעות קללות וכוח, מביאה אותי לשוב לנושא השחוק והחשוב הזה.בלק, מלך מואב החרד מפני בני ישראל בשל ניצחונם במלחמה מול האמורי, פונה לבלעם הידוע כעושה כשפים, ומבקש שהוא יקלל את בני ישראל וכך הם יהיו חלשים במלחמה. בלעם, הנאמן לדבר ה', מוצא את עצמו שלוש פעמים מברך את בני ישראל במקום לקלל אותם. אפשר להבין את בלק אשר רואה את המוני בית ישראל הנכנסים לארץ וחרד לגורל עמו. המואבים לא הרעו לאף אחד והנה כל שלומם וביטחונם נתונים בסכנה. יש צדק בדבריו, ניתן להבין את חרדתו וכאביו.לפנינו נוסח עתיק של הטרגדיה הציונית- עם של פליטים יהודים מבקש לעצמו את הארץ היחידה שהובטחה לו עלי אדמות, אך על הארץ הזו יושבים עמים אחרים שלא פשעו ולא חטאו. הצדק של העברים נתקל בצדק של המואבים, הצדק של היהודים נתקל בצדק של הערבים. חלק מההגדרה של מצב טרגי היא שלא משנה כיצד תנהג מישהו ייפגע. יש צדק עמוק בציונות וצדק עמוק בדחייתה על ידי הפלשתינאים. צדק אחד בהכרח פוגע ברעהו והאתגר הגדול הוא לפעול בדרך המייצרת מקסימום צדק ומינימום פגיעה לשני הצדדים. זה נשמע טוב בתיאוריה, אך זה כמעט אף פעם לא נעשה במציאות. כאשר אדם מלא בצדקת דרכו וחרד מכישלונה לא נותר בתוכו מקום רך היכול לראות גם את צדקת דרכו של המאיים עליו. בסיטואציה זו מקללים ונלחמים, בתסריט הזה הכוח קובע.בישראל של 2012 יש יהודים וערבים אשר מכירים בעומק הצדק של שני הצדדים ומבקשים למצוא את הדרך לחיות יחד. לא מדובר בהכרה שקולה. כציוני תמיד אדבוק יותר בצדקת דרכי, כפלשתינאי הוא תמיד ידבוק יותר בצדקת דרכו. יחד עם זאת, עצם ההכרה בצדקת הצד השני מאפשרת לי לשוחח עימו מתוך כבוד לכאביו, מבלי לוותר על הבטחון העצמי והגאווה הלאומית שלי. רק מתוך המקום המורכב הזה, המאפיין את השמאל הציוני בישראל, ניתן יהיה לעשות שלום.לצערי, ישנם אנשים רבים הן בציבור והן בהנהגת הישראלים והפלשתינאים הבזים לכאבי הצד השני ולא מסוגלים לראות כלל בצדקת דרכו. בשוליים, ישנו גם ציבור קטן וקולני של שמאל רדיקלי שהפך עיוור לצדקת הדרך הציונית ורואה רק את כאבי הפלשתינאים. אלה גם אלה מסוכנים לעתיד האזור. הימין העיוור לצד השני מייצר קללה במקום שיחה, הוא מפעיל כוח ולא יודע להגיע לשיחות שלום מתוך הכרה בכאביו ובצדקתו של הצד השני. זה לצערי מצבה של ממשלת נתניהו. השמאל הלא ציוני שאיבד את הרגישות לכאבי העם היהודי ולחרדותיו, שטחו עיניו מראות את הצדק ההיסטורי שעשתה הציונות, לא יוכל לעולם להוביל למקום של שלום ובסופו של יום ימצא את עצמו מקלל את עמו שלו. זה לצערי מצבם של חלק מחדש ומתנועות אנרכיסטיות שונות. מדינת ישראל זקוקה נואשות לשמאל ציוני גדול וחזק המסוגל להכיל את מורכבות האזור ולהחליף את הקללה בשיחה ואת מאבק הדמים הבלתי פוסק בדרכי שלום, אך הנהגה חדשה שכזו לא נראית באופק. ואולי כל אחד ואחת מאתנו זקוקים ליכולת הזו בשלל סכסוכי חיינו.
עבור לפרופיל משתמש
סמן כנקרא
