אלי אבידר

תמונה חסרה

דווקא סדרת ההתנקשויות המוצלחת בבכירי חמאס הבליטה את הדבר שממנו סבל צה:ל לאורך כל צוק איתן :היעדר מודיעין טקטי איכותי ]ומדויק *האם ישראל הזניחה את איסוף המידע האנושי לטובת הטכנולוגיה?

מבצע צוק איתן הגיע לסיומו בתחושה חמצמצה. צה”ל הסב ליריב אבידות קשות מאוד, חיסל ככל הנראה את מרבית מערך המנהרות ופגע במאות פעילי חמאס, אולם עוצמת ההתנגדות הפלסטינית הפתיעה את הצבא ופגעה ביכולת של ישראל להגשים את כל יעדיה. לאורך כל הלחימה התברר עד כמה מודיעין איכותי הוא תנאי הכרחי להצלחות טקטיות, לאסטרטגיות ולמדיניות. מקום שבו היה מודיעין, ניצחנו. במקום שבו המודיעין היה חלקי או חסר, התקשינו.

ההישג הבולט בצד הזכות של המודיעין הוא סדרת הסיכולים הממוקדים של השבוע האחרון למבצע. כל סיכול כזה הוא מבצע מורכב מאין כמותו. בצבאות אחרים היו נדרשים לו חודשים של הכנות, ואילו בצה”ל הם הפכו לחלק מהשגרה המבצעית. זה אינו דבר של מה בכך. אלא שדווקא ההישגים האלו ממחישים את הפערים במודיעין הקרבי שמהם סובלת ישראל - פערים שהקשו על הטיפול במנהרות ועל הסרת איום הרקטות והפצמ”רים וצמצמו את מרחב הפעולה של הדרג המדיני.

חמאס ברצועת עזה הוא כיום צבא של ממש, עם חלוקה לגזרות ושרשרת פיקוד מסודרת. המשמעות היא שלכל אדם בארגון יש תחליף. המודיעין הנקודתי המאפיין מאבק מול ארגון טרור קטן פחות רלוונטי במאבק מול יחידות המאורגנות במסגרת צבאית. כאן נדרש מודיעין מבצעי שוטף לכוחות הלוחמים, כמו במלחמות הקונבנציונליות של צה”ל. כזה המציין מהו סדר הכוחות שמעבר לגבעה, היכן נמצא הבונקר של האויב והיכן מסתיימת החפירה.

קצינים ביחידות הלוחמות שחזרו מהמבצע הקרקעי בעזה סיפרו על פערים מודיעיניים משמעותיים, ובראשם בסוגיית
המנהרות. עצם העובדה שהכוחות הלוחמים התבקשו לסרוק תאי שטח שלמים לאתר פיזית פירים של מנהרות מצביעה על מחסור במודיעין מדויק. המספר הלא פרופורציונלי של נפגעים מיחידות מיוחדות הוא עדות נוספת לקושי. עושה רושם שהסיירות קיבלו במבצע הזה תפקידי סריקה ואיתור של לוחמי חי”ר רגילים. הסיבה לכך היא הפער המודיעיני, שהצריך הפעלת כוחות מיוחדים במשימות חשיפת מנהרות ואיתורן, במקום בפעולות התקפיות ייחודיות במקומות שהאויב אינו מצפה להן.

כשצה”ל ציין שהוא ידע על קיומן של המנהרות, ושהידיעה הזו הובאה לדרג המדיני, הוא לא שיקר כמובן. אבל יש הבדל בין הידיעה הכללית למודיעין הספציפי שהוא הדבר הדרוש לכוחות הלוחמים. הידיעה הכללית על קיום המנהרות דומה לידיעה על קיומן של רקטות: זהו חלק ממערך השיקולים של הדרג המדיני, אבל הכוחות הלוחמים צריכים יותר מכך – הם צריכים לדעת איפה הרקטות והמנהרות, מה השימוש שייעשה בהן, ועוד.

חמש המ"מים

למעשה, ידיעה מודיעינית היא כמו ידיעה עיתונאית. גם היא מורכבת מחמש המ”מים: מי עשה, מה עשה, מתי עשה, באיזה מקום עשה ומדוע. הידיעה המושלמת עונה על כל השאלות האלו. בצוק איתן נראה שהיו יותר מדי מקרים שבהם הכוחות בשטח נאלצו להביא את הידיעות בעצמם, בדרך הישנה והמסוכנת של סריקה רגלית.

אין בדברים האלו להטיל דופי במקצועיות היחידות וגופי המודיעין ובמחויבותם. השב”כ, שעושה עבודה מצוינת בתחום המקצועי שלו, אינו יודע ואינו יכול לספק את המודיעין הטקטי הנדרש לכוחות בלחימה. זהו תפקידו של אמ”ן, דרך מערך הסוכנים שלו. העליונות הטכנולוגית המוחלטת של ישראל, זו המאפשרת לה לצלם ולנתח כל מטר ברצועה, לקלוט ולפענח כל סוג של תקשורת אלחוטית, פחות משמעותית מול אויב שמתחפר מתחת לאדמה ומשתמש בקווי נל”ן ישנים ובשליחים רגליים לתקשורת. כאן נדרש המודיעין האנושי )יומינט(. יחידה 504 והיחידות התומכות יכולות לספק מידע כזה, אולם לכך נדרשת הוראה מפורשת בראש סדר העדיפויות, מלווה באמצעים המתאימים – תקציבים
ומעטפת מערכתית להשגת המטרה.

אין ספק שבאמ”ן ובשב”כ עשו מאמצים כבירים לסגור את הפערים בזמן אמת. לפי הכוחות בשטח, מרגע שצה”ל החל במבצע הקרקעי ובמעצר שבויים ומבוקשים, והחוקרים התחילו לעשות את עבודתם, השתפרה איכות המודיעין פלאים.

רגע אחד מאוחר מדי

פערי המודיעין ניכרו גם בשלבים האחרונים של המבצע, שכמו בימים הראשונים, התאפיין בירי רקטות ובהפצצות ישראליות מהאוויר. בשבוע שעבר הודיע צה”ל לפלסטינים בעזה כי כל אתר שיגור של רקטה הופך ליעד לפגיעה. אך זאת כמובן לאחר השיגור. אלא שמבחינה אסטרטגית, זה כבר רגע אחד מאוחר מדי: האזעקה כבר שלחה מאות אלפים למקלטים, נורה טיל של כיפת ברזל )במחיר עשרות אלפי דולרים(, בוטל משחק הכדורגל ושגרת הילדים שובשה. במקרים הקשים יותר, גם אזרחים ישראלים נהרגו. במילים אחרות, היעד האסטרטגי של השבת שגרת החיים לאזרחי ישראל לא היה אפשרי במציאות הזאת.

המודיעין הקריטי יותר שישראל הייתה רוצה לשים עליו את היד הוא זה שחושף את אתרי השיגור לפני ביצוע הירי. בלעדיו, המשך הירי תלוי במאגר הפצצות והרקטות של חמאס ובמוטיבציה של פעיליו להמשיך ולירות, כפי שאכן היה לכל אורך המבצע.

המודיעין שהיה בידי ישראל אפשר לה לפגוע קשות בחמאס, אבל לא להכניעו. ישראל יכלה להמשיך ולשחוק את הארגון, אבל ככל שעבר הזמן, עלתה גם יוקרתו של חמאס כמי שמצליח לגרור את צה”ל הגדול לקרב התשה ומרתיע אותו מכיבוש בפועל של הרצועה.

המחסור במודיעין איכותי הוא שהכתיב את סיום הלחימה. הממשלה וצה”ל ידעו שהכיסוי הקיים של הרצועה ושל חמאס לא מאפשר מלחמת התשה בתנאים נוחים. האופציות האסטרטגיות שנותרו על השולחן היו הכרעה או הסדרה. הדרג המדיני בחר בהסדרה, מסיבות שעוד ינותחו בהמשך.

כעת מתחיל השלב ההכרחי של הפקת הלקחים. כדי שבפני הדרג המדיני יעמדו יותר אפשרויות בעימות הבא, אמ”ן צריך לקבל את הפקודות ואת האמצעים המתאימים ולסגור במהירות את פערי המודיעין.

מאמר שלי שפורסם ב"מעריב השבוע" היום 31.8.14