אלי אבידר

היום שאחרי | חלק ב': הקרב הדיפלומטי
לעלות להתקפה

המאזן הדיפלומטי של ישראל במבצע "צוק איתן" כולל הצלחות (עצירת הלחצים הבינלאומיים) לצד נקודות הטעונות שיפור (פעולה מוגברת נגד מדינות התומכות בטרור).

עכשיו עוברת המלחמה לשדה המשפטי, ובו ישראל צריכה לנקוט אסטרטגיה חדשה.

כלל מפורסם הוא שמלחמות ישראל נגמרות בהחלטה של מועצת הביטחון. בשלב מסוים מגיעות המעצמות למסקנה שצריך לעצור את התנופה של צה"ל, או למנוע פגיעה באינטרסים שלהן.

אבל ב"צוק איתן" נהנתה ישראל מחופש פעולה חסר תקדים. צה"ל קיבל הזדמנות לסיים את משימותיו, התיווך המצרי נותר המסלול הבלעדי להפסקת אש, ולמעט כמה גיחות הרסניות של מזכיר המדינה ג'ון קרי לאזור, העולם לא התערב. החלטות והודעות שכן התקבלו באו"ם ובאיחוד האירופי היו בעלות מעמד לא מחייב, ותואמו עם ישראל.

דברים כאלו לא קורים מעצמם. שירות החוץ הישראלי ספג הרבה ביקורת בשנים האחרונות, לעתים בצדק ולעתים ממניעים לא ענייניים. אבל על "צוק איתן" מגיעות לו ולעומד בראשו מחמאות. בשנים האחרונות הבין שר החוץ אביגדור ליברמן את הקושי של ישראל באירופה ובארצות הברית, וחיפש בעלות ברית למאבק בטרור. לא תמיד זה הצליח, אבל ביבשות אחרות, ובמיוחד באפריקה ובאסיה, מצאנו אוזן קשבת. מסעותיו של ליברמן נענו בביקורי גומלין, שאולי לא זכו לפרסום בתקשורת כמו אלו של ג'ון קרי או נשיא צרפת הולנד, אבל היו חשובים לא פחות.

מי שמחפש את המפתח לשקט שהקבינט נהנה ממנו בחזית הבינלאומית לאורך כל "צוק איתן" צריך להתחיל מבדיקת זהותן של החברות הזמניות במועצת הביטחון במלחמה. שם נעשתה העבודה השקטה, שהניבה פירות חסרי תקדים.

הקשר המלזי

המערכת הבינלאומית כיום מורכבת ודינמית. ישראל לא יכולה לסמוך רק על המערב או על ארצות הברית. עליה ליצור בריתות דינמיות עם שחקנים חדשים ובעיקר לגבות מחיר מדיני ממי שפוגע בה - יהיה זה אדם, ארגון או מדינה. גביית המחיר צריכה להיות שיטתית, תקיפה ועניינית.

העובדה שישראל עמדה על שלה מול התמיכה הברזילאית בחמאס היתה צעד חשוב בכיוון הנכון. חבל רק שהתנצלות מבולבלת שנשלחה מלשכתו של הנשיא ריבלין החזירה אותנו לדפוס הישן, שבו כל רשות וכל גורם מרשים לעצמם לנהל את יחסי החוץ של המדינה מנקודת מבטם.

גם ביחס למדינות שמממנות ומאמנות את הטרור נדרשת פעולה תקיפה הרבה יותר. ישראל התעוררה מאוחר מדי לאיום הקטארי. איראן היתה על סדר היום הציבורי בשל פרויקט הגרעין והתמיכה בחיזבאללה, אבל מעטים מאוד שמו לב שמרכז הכובד של הטרור המזרח תיכוני עבר לקטאר.

הציר חמאס-קטאר צריך לעמוד במוקד הדיפלומטיה ההתקפית של ישראל. קטאר נהנית מהאינטרסים האמריקאים במדינה (חוזי גז טבעי ונפט ענקיים, ורכישות נשק בסך 11 מיליארד דולר), אולם ביתר המערב מתחילים לשאול שאלות ולאבד את הסבלנות כלפיה. שר הפיתוח של גרמניה קבע שקטאר תומכת בדאע"ש. קשריה של הנסיכות העשירה אם ארגון הבת של אל-קעידה בסוריה, ג'בהת אל-נוסרה, הם כבר עובדה ידועה, ואף שימשו את המערב
במשא ומתן לשחרורו של העיתונאי פיטר קורטיס. אל-קעידה ואירוח המונדיאל לא אמורים ללכת ביחד. קטאר לא יכולה ליהנות מחסינות.

לאחרונה הודיע משרד המשפטים על קבלתה של ישראל לארגון הבינלאומי נגד הלבנת הון (FATF). הרשות להלבנת הון, משרד המשפטים וכמובן משרד החוץ צריכים להשתמש בארגונים האלו ואחרים כדי לעסוק בצירי הכסף של החמאס. הבנק המרכזי של קטאר העביר 250 מיליון דולר לח'אלד משעל, למשל. מסמכי העסקה גלויים וידועים והתפרסמו בעיתונות הערבית. מצרים חשפה תמיכה של קטאר בתשתית הצבאית של חמאס בסך 350 מיליון דולר. טרור לא יכול להתקיים בלי מימון. את הצינורות האלו יש לייבש.

מסביב לקטאר יש מעגל של מדינות ש"מסמפטות" את הטרור. אנשי חוליות המינהרות של חמאס שנלקחו בשבי במהלך מבצע "צוק איתן" סיפרו בחקירתם על אימונים והכשרות שעברו במלזיה. העובדה הזו חייבת לזכות בפרסום
בינלאומי. מלזיה, שמנסה לטשטש את אחריות חברת התעופה הלאומית שלה לאובדן טיסה 370 באוקיינוס ההודי, שוקדת על תדמית של מדינה אסייתית מודרנית שפניה למערב. מחנות האימונים החמאסים מספרים סיפור אחר. אם הם יוודעו ברבים, סביר להניח שהמלזים יעדיפו לסלק את החמאסניקים משטחם. זו משמעותה של דיפלומטיה התקפית.

לקראת גולדסטון 2

עם תום הקרבות עוברת המערכה לשדה המשפטי. כאן מתמודדת ישראל עם שני אתגרים השלובים זה בזה: ועדות חקירה בנוסח גולדסטון, ופנייה לבית הדין הבינלאומי. בשני המקרים, הנטייה הישראלית היא לוותר מראש. להניח שאם לא קיבלנו את החיבוק שאנחנו רוצים, הקרב אבוד.

מהחשיבה הבינרית הזאת צריך להשתחרר. אי שיתוף הפעולה עם גולדסטון גרם נזק חמור לישראל. התוצאה תהיה גרועה עוד יותר אם נחרים את הוועדה הבאה. לשתף פעולה עם ועדת חקירה זה לא אומר שמקבלים את המסקנות שלה או את הגורמים המשתתפים בה מראש. צריך לעשות את שני הדברים במקביל: גם לתקוף את הוועדה על גישתה המוטה, וגם לנסות להשפיע על מסקנותיה. גם להציף אותה בחומרים המעידים על צדקת דרכנו, וגם להפעיל
עליה ועל העומדים בראשה לחץ ציבורי ותקשורתי מסיבי.

אותו הדבר לגבי בית הדין הבינלאומי. הפלסטינים מאיימים שיפנו אליו? שיפנו! עורכי הדין הטובים בעולם הם יהודים אוהבי ישראל. אנחנו לא נבקש מהם להתנדב. להפך: ממשלת ישראל צריכה להקצות סכומים משמעותיים לאיום האסטרטגי הזה, ולרתום את טובי המשפטנים בארץ ובעולם למשימה. לא כדי לשמש סנגורים על ישראל, אלא בשביל לתבוע: לתבוע את הג'יהאד האסלאמי ואת חמאס שכיוונו וירו על אזרחים ועברו על החוק הבינלאומי במזיד, ואת הרשות הפלסטינית שהעבירה להם כסף וגיבתה אותם. עמידה נחושה תגרום לפלסטינים לשקול פעמיים את הפנייה לבית הדין הבינלאומי, ואם הם יפנו אליו – אנחנו יכולים לגרום להם להתחרט.

מאמר שלי שפורסם ב"מעריב השבוע" היום 2.9.14