גרוס

ארה"ב, מדינה שבנתה חיים שלמים סביב הקניון, עוברת בימים אלה טלטלה היסטורית עמוקה. מאות קניונים ואלפי חנויות נסגרים, עשרות אלפי עובדים מפוטרים, קהילות שלמות עומדות לקרוס - ותרבות השופינג, שהגדירה דורות על דורות, גוססת


בבוקר אביבי אחד, לפני כשבועיים, עלו הדחפורים על Lincoln Mall, קניון בן 44 שנה בפאתי שיקגו. זה היה המסמר האחרון בגסיסה המתמשכת של המקום, שבמשך שנים היה הומה. ב־2012 החנות של רשת הכלבו סירס נסגרה, והקניון איבד את העוגן המשמעותי שלו. הבעלים לא השקיע בתחזוקה, המצב הפיזי הידרדר, עוד ועוד שוכרים עזבו, ולפני כשנתיים הוא נסגר סופית ונותר נטוש, מצבה אחת מיני רבות לקריסת הקמעונאות של האומה שהפכה את הקניות לערך, ששופינג היה אצלה זירת תרבות שלמה. היקף התופעה - מאות קניונים ועשרות אלפי חנויות, כולל של רשתות הדגל, כבר נסגרו בשיקגו וברחבי ארצות הברית בשנים האחרונות - העניק לה לאחרונה את הכינוי "אפוקליפסת הקמעונאות". מי היה מאמין שיגיע יום הדין שבו האמריקאים יפסיקו להגיע לחנויות.

הנה כמה מספרים: סירס הולדינגס, החברה־האם של סירס ורשת Kmart, פרסמה לפני כשבועיים דו"חות שנתיים עגומים והודתה לראשונה כי הצניחה העקבית בהכנסות "מעלה ספק מהותי בנוגע ליכולתה להמשיך לפעול כעסק". 42 חנויות של סירס ייסגרו ברבעון הנוכחי, לצד 108 חנויות של Kmart. מייסיס הכריזה על סגירת 68 חנויות, וג'יי סי פני על 138. בתחום האופנה, rue21 מתכננת לסגור כ־400 חנויות, גאפ דיווחה על סגירת 175 ולפי אנליסטים תסגור יותר, ואברקומבי אנד פיץ' הודיעה על 60 חנויות שייסגרו; בכל המקרים לא מדובר בחנויות ראשונות, אלא בהמשך מגמה שכבר חיסלה עשרות חנויות בכל רשת. ויש רשתות גדולות, כאלה שהפעילו מאות חנויות, שכבר פשטו רגל, כגון RadioShack (אלקטרוניקה), Bebe ו־TheLimited (ביגוד); Payless ShoeSource (הנעלה) נמצאת בסכנה לפשיטת רגל והודיעה כי תסגור בין 500 ל־1,000 חנויות.



וכשאלפי חנויות נסגרות, כולל של רשתות שהיו העוגנים שמושכים את המבקרים לקניונים (ולכן זכו לשטחי מסחר גדולים בשכירות מוזלת), מרכזי הקניות מאבדים את זכות הקיום שלהם, כפי שמדגים קניון לינקולן בשיקגו. הקניונים מתרוקנים מקונים - הנתונים מצביעים על ירידה מתמדת במספרם, למעט לפני חגים - ובמקרים רבים נותרים נטושים. ברבים מהמקומות אין אפילו טעם להביא את הדחפורים ולבנות משהו אחר. "אנחנו נמצאים עכשיו רק בתחילת המשבר", מעריך הווארד דוידוביץ', יו"ר חברת ייעוץ קמעונאי שעובדת עם כמה מהרשתות המובילות בארצות הברית. "קניונים ומרכזי קניות רבים נוספים עוד ייסגרו, להערכתי בתוך עשור חצי מהם ייעלמו, וחמש השנים הקרובות הולכות להיות רצח. הרבה מאוד דם עוד יישפך ברחובות". המילים שדוידוביץ' בוחר להשתמש בהן חריפות מאוד, אבל גם המשבר חריף. לא מדובר בעניין כלכלי - תיקון קל לבולמוס קניות גדול, או טלטלה ענפית. ולא מדובר רק בעניין נדל"ני, בשינוי פני אמריקה שבנתה את עצמה בפרברים עטורי מרכזי קניות ענקיים. ואפילו לא בעניין חברתי, הכרוך באובדן מקומות עבודה של עשרות אלפי אנשים. אמריקה עוברת כעת, עם כל קניון שנסגר, שינוי תרבותי עמוק, שממנו היא תצא אחרת לגמרי.

הפרבר נולד, והצמיח ציביליזציה של מקדשי צריכה את חנויות הכלבו הענקיות אמנם הולידו הערים המודרניות, אבל הקניונים ומרכזי הקניות הפתוחים הם ילדיו של הפרבר האמריקאי, וממנו נפוצו לרחבי העולם. ההגירה ההמונית לפרברים החלה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשמענקי דיור פדרליים אפשרו למיליוני חיילים משוחררים לקנות בתים צמודי קרקע מחוץ למרכזי הערים, והשקעות ענק בכבישים הפכו את החיים בפרברים לנוחים במיוחד. ב־1960 שליש מאוכלוסיית ארצות הברית כבר חיה בהם. לאנשים האלה היו כסף, זמן פנוי ומכוניות. והם רצו לקנות. רוב המסחר עדיין התנהל ברחובות המרכזיים של הערים, אבל בשנות החמישים נולד רעיון מהפכני: מתחם קניות סגור שיהיה יעד עצמאי לביקור. הוגה הקונספט היה ויקטור גרואן (Gruen), ארכיטקט יהודי שנמלט מאוסטריה עם הגעת הנאצים. הוא טען כי במקום להסתמך על הערים הסמוכות תושבי הפרברים זקוקים לאזור קניות נגיש ונוח משלהם, עם שפע של חניה בחינם. הדגש על חניה הוטמע גם במונח העברי "קניון", הלחם של המילים קנייה וחניון שהגה דוד עזריאלי עם השקת קניון איילון בשנות השמונים. גרואן לא תכנן ליצור מקדש קניות. הוא דמיין מרכז קהילתי רב־שימושי, עם מעונות יום, ספריות ותערוכות אמנות. "תכנון נכון יעניק לתושבים הזדמנות לפתח חיי חברה ופעילות במתחם בטוח ומוגן. על ידי שילוב של פעילויות חברתיות וחינוכיות, הקניון יכול למלא את החלל הקיים, ולספק מתחם הולם להשתתפות בחיי קהילה מודרניים, בדומה לכיכר העיר ביוון העתיקה או לשוק העירוני בימי הביניים", הסביר. אבל ליזמים לא היה עניין במרכזים חינוכיים, למשל. גרואן, שהקניון הראשון שלו נחנך במיניאפוליס ב־1956, צדק בדבר אחד: הוא אכן הגה מרחב עירוני שכולם מגיעים אליו; הם הגיעו לחנויות, מקסימום לבית הקפה, הקולנוע או המשחקייה. שירותים חברתיים לא נהפכו לחלק אינטגרלי מהקניונים. גרואן מחה, האשים את יזמי הנדל"ן בעיוות החזון שלו, כינה את הקניונים המסחריים "ילדים לא חוקיים" של החזון שהציג, וקונן על דעיכת מרכזי הערים, שסבלו מנטישת תושבים, ירידה בהכנסות ועלייה בפשיעה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי: אמריקה רצתה פרברים, והתמכרה לשופינג.
בשנות השישים נבנו ברחבי ארצות הברית מאות קניונים, והמספר הכפיל את עצמו עד סוף שנות השבעים, בחסות צמיחת האשראי הזמין למשקי בית אמריקאיים והנדל"ן האינסופי. בעוד במרכזי ערים יש גבול למספר החנויות שאפשר לפתוח, מחוץ להם אין גבול כזה. "אחת הסיבות העיקריות לעלייה המתמשכת במספר הקניונים היתה הזמינות של שטחים פנויים", אומר