Sharon209

התפישה שכסף הנייר שבידנו והמספרים הדיגיטליים שבחשבון הבנק שלנו יהיו בטוחה לעתיד טוב יותר, דורשת מחשבה שנייה כשמסתכלים על רכישת מאות טונות הזהב של בנקים מרכזיים.


gold-295936_960_720-327p87jagsvcqkwhygxbeo.jpg


מי שמתעניין בעולם המתכות היקרות מכיר את התופעה היטב. לשאר האוכלוסייה זו תופעה של “מאחורי הקלעים” טיפוסית כי היא ממש לא תופסת כותרות. לא במדיה הכלכלית, ובמיוחד לא במדיה הכללית. למרות זאת זו אחת התופעות היותר מעניינות לציון.
מאז המשבר של 2009 הבנקים המרכזיים הפכו להיות “קונים נטו” של זהב ומתכות יקרות אחרות. עד אז הם היו “מוכרים נטו” של אותם נכסים פיננסיים. זה קרה תחילה בהיסוס מסוים אבל מ-2011 ניתן לציין את המגמה החיובית המתמשכת והמעניינת הזו כקבועה. המסר שאנו אמורים לקבל מזה ברור גם הוא, אבל לפני המסר הנה גרף הביקוש לזהב מצד הבנקים המרכזיים מאז 2006:




הזירה הזו של “רוכשי הזהב” מאוכלסת על ידי כמה בנקים מרכזים פעילים במיוחד וכמה שנשרכים מאחוריהם. בראש הרוכשים: הסינים והרוסים. לשתי מעצמות אלו אינטרסים מיוחדים לאגירה של מתכות יקרות. הראשון הוא בנייה של רזרבות כסף אמינות לקראת האתחול הבלתי נמנע של המערכת המוניטרית בעתיד. השני והרלבנטי יותר לשנים אלו הוא ניתוק איטי אך עקבי ככל שניתן מן הדולר האמריקאי, הן כמטבע רזרבי והן כמטבע בלעדי לתשלום עבור סחורות. מדובר אמנם בסיבה פוליטית אבל כזו שמשפיעה מאוד על מהות הפעילות סביב המתכות.
הסכמי ברטון-וודס, שנחתמו על ידי 44 מדינות בעולם בתום מלחמת העולם השניה, קבעו הרבה דברים.

עיקר העיקרים בהסכם עבור האמריקאיים הסתכם בקביעת הדולר כמטבע העולמי, שבאמצעותו יתבצע רוב הסחר העולמי. את ההגמוניה הזו האמריקאים יכלו לדרוש עקב היותם המעצמה המייצרת החשובה בעולם, ובעלת עודף תקציבי הגדול בהרבה מכל מדינה אחרת. אמריקה הייתה לפי כל פרמטר אימפריה כלכלית אמיתית, אלא שמאז הרבה מאוד מים עברו מתחת להרבה מאוד גשרים והמצב השתנה לחלוטין.

משנות ה-70 ועד שנות 2000 המוקדמות חוותה ארה”ב שגשוג בלתי מבוטל. השגשוג נבע בעיקר מן החופש לקבל אשראי זמין וזול. ביטול הקשר בין הדולר לזהב וניטרול האינפלציה על ידי יו”ר הפד דאז, פול וולקר, יצרו את הרקע לכך. בשלב מאוחר יותר האשראי שגדל במהירות הפך כבר להיות מתמריץ לנטל על הכלכלה האמריקאית. ארה”ב של היום לפיכך נמצאת כבר במקום אחר לגמרי. הגרעון בתוכה מעיק, יחס החוב-תוצר בה גדל, וקיים בה בנוסף חוב שוטף המתקרב עוד מעט ל-20 טריליון (!) דולר. שלא נדבר על ההתחייבויות העתידיות….

משבר 2009 היתה הזדמנות פז לניקוי חלק מן החוב הממשלתי, הפרטי, ושל הפירמות. זה היה דורש התאבדות פוליטית מצד מי שהיה מחליט על כך ותקופה קשה מאוד של שפל כלכלי, אבל זה היה גם בונה בסיס איתן לחידוש ולבנייה של מערכת פיננסית-כלכלית-מוניטרית חדשה.

לאף אחד לא היה האומץ, וכך, נדחה הקץ.
את שקיעתה של האימפריה האמריקאית רואים גם בשאר מדינות העולם שתלויות בצורה כמעט אבסולוטית בדולר. זה למעשה היווה את הטריגר לתחילת תהליך אגירת הזהב. יש לזכור שהמדינות האוגרות נחשבות בעצמן מפיקות לא קטנות של הסחורה המבריקה.

ומה אנו יכולים ללמוד מכך?

זהו עוד אישור לחשיבותן של המתכות היקרות וזאת כנגד אמרתו המפורסמת של בן ברננקי אשר טען על הזהב שהוא “שארית היסטורית חסרת חשיבות”. לולא האמונה שהזהב הוא ה”כסף האמיתי” המגן על ערך ההון בזמני קריסה סיסטמית, לא הייתה מתבצעת אגירה כזו.

ומה אתנו הקטנים? לנו אין אפשרות לאגור טונות זהב אבל התפישה שכסף הנייר שבידנו והמספרים הדיגיטליים שבחשבון הבנק שלנו יהיו בטוחה לעתיד טוב יותר, כל זה דורש מחשבה שנייה.

הכלכלה האמיתית