גרוס

מתווה הגז לא עבר את בג”ץ בגלל סעיף היציבות, שלמעשה מבטל את בסיס הדמוקרטיה. תומכי המתווה מיהרו לטעון כי מדובר בפגיעה במדינה. רק חבל שלא בדקו קודם מה קורה בשאר המדינות.
פסקת היציבות כנוסחה במתווה הגז אינה חוקתית ולאור זאת מתוה הגז כולו בטל – כך קבע בג”ץ בהחלטתו בשבוע שעבר. עם זאת ביטול המתווה מושעה לשנה לצורך הסדר פסקת היציבות. בגץ לא מצא מקום להתערבות שיפוטית בנושאים אחרים במתווה.
סעיף היציבות נוגע לאושיות קיום המדינה כמדינת חוק דמוקרטית עם הפרדת רשויות. לפי סעיף זה הממשלה מגבילה למעשה את יכולתה של הכנסת וכנסות עתידיות לחוקק חוקים ותקנות. הסעיף הזה שוחק את זכותה הבסיסית של המדינה לחוקק חוקים. הוא אנטי-דמוקרטי, ולמעשה מוציא את הדמוקרטיה אל מחוץ לחוק. הוא נותן לתאגידי הגז כח למנוע או לבטל הליכי חקיקה דמוקרטיים. תאגידי הגז יקבלו למעשה זכות וטו על מדיניות ציבורית לאומית. סעיף זה, לבדו, מצדיק את דחיית מתווה הגז. לדברי פרופ’ ברק מדינה, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים בירושלים: “הממשלה אינה מוסמכת לכבול את כוחה של הכנסת….. וגם הכנסת אינה מוסמכת לכבול את סמכות החקיקה שלה בעתיד שלא במסגרת חוק-יסוד”.
למרות ששופטי בגץ הדגישו שהם דנים רק בהיבטים המשפטיים של מתוה הגז, פוליטיקאים מהימין ובינהם רוה”מ נתניהו, יובל שטייניץ, איילה שקד ויריב לוין תקפו את בית המשפט על הפגיעה הכלכלית שלטענתם תהייה כתוצאה מפסק הדין. על פי תגובתם נראה שהשיקול הכלכלי הוא הקובע וצריך לכפוף את הדמוקרטיה לשיקולים כלכלים. תיקוב הכלכלה את הדמוקרטיה. אילו היו אותם פוליטיקאים בודקים קודם כל מה קורה במדינות נאורות וקפיטליסטיות אפילו מישראל הם ודאי היו מבינים את טעותם.
העובדה היא שבעולם הנאור אין ‘יציבות רגולטורית’[1] ובגץ ציין זאת בפסק הדין שלו. רוב מדינות הנפט בעולם המערבי הנאור משנות את חוקי המס, בין השאר לצורך הגדלת חלק המדינה בהכנסות הגז. בריטניה ונורבגיה[2] עשו מהלך דומה לאחר גילוי הגז והנפט בים הצפוני, והמשיכו ושינו את החוקים הרלבנטיים מספר פעמים במהלך 40 השנים האחרונות. בריטניה שינתה את חוקי הנפט כמעט כל שנתיים. מאז שהוטלו תמלוגים על הפקת נפט והגז בבריטניה ועד 2014, שמשו ארבעה סוגי מסים מיוחדים לצד מס החברות הרגיל: מס הכנסה על נפט, היטל משלים על נפט, מס נפט מתקדם, והיטל נוסף. שיעורי המסים האלה השתנו לאורך השנים, אבל סוגי המיסים עדיין קיימים. משטר המס בבריטניה היה רחוק מלהיות יציב עם תנודות משמעותיות בסוגי המס ובשיעורי המס האפקטיביים.
בכל העולם תאגידי האנרגיה מתלוננים ומנהלים משא ומתן אגרסיבי מול הממשלות. אבל בעולם הנאור הממשלות לא נכנעות לדרישות ל’וודאות רגולטורית’. את הסיכון של אי וודאות רגולטורית לוקח על עצמו כל גוף עסקי בכל מדינה. אין אפשרות למנוע סיכונים אלו, זו הדמוקרטיה אלו הן מושכלות יסוד של הדמוקרטיה. תאגיד עסקי שרוצה לעשות עסקים בישראל חייב להתאים עצמו ולחיות עם סיכונים אלו.
רק בישראל השלטון מוכן לוותר על אפשרויות החקיקה. עכשיו, בעקבות פסק הדין של בגץ, הממשלה מנסה לטהר את השרץ, שהרי לפי נתניהו, שטייניץ והחברים בועדת קנדל לשעברובוועדה שמונתה עכשיו ע”י שטייניץ[3], חייבים להגיע להסכם ומהר.
הארץ הגדיר זאת היטב[4]: “אילו היו הפוליטיקאים טורחים לקרוא את פסק הדין קודם שמיהרו להגיב, הם היו מגלים, שפסילת “סעיף היציבות” במתווה הגז נובעת לא מזלזול בכוח ובסמכות של הרשות המבצעת, אלא דווקא מכיבוד סמכות זו. כפי שנקבע בפסיקת העליון בעבר, לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת יש סמכות וחובה להפעיל את שיקול דעתן באופן מתמשך ומתמיד, ואין בסמכות הממשלה והכנסת הנוכחיות לכבול את שיקול הדעת של אלו שיכהנו בעתיד”.
החלטת בגץ על ביטול המתווה היא הזדמנות פז לתקן את המתווה. הממשלה צריכה לפעול מתוך תפיסת ריבונות ובלי לחץ זמן. אין דחיפות לפתח את לוויתן. הגז מתמר מספיק לשנים וניתן להסדיר את משק הגז ברוגע, במהלך השנה הקרובה.
יש לתקן לפחות ארבע בעיות מהותיות במתוה הגז:

• המתווה התבסס על ההנחה שניתן יהיה לממן את פיתוח מאגרי הגז באמצעות יצוא. אלא שההנחה ששוקי היצוא פתוחים ומשוועים לגז הישראלי לא היה לה בסיס כבר בעת שהוקמה ועדת קנדל ולבטח לא כאשר נחתם מתווה הגז. אין למי לייצא גז במחיר ובכמויות שיצדיקו את הפיתוח הכלכלי של לוויתן.
• המתווה לא מוריד את מחירי הגז, לא מביא לתחרות בין תאגידי הגז ולא למכר גז בנפרד, כפי שאף נשקל בעבר. להיפך, המתווה מקבע את מחירי הגז המונופוליסטיים הגבוהים שחברת החשמל משלמת ואת ההצמדות האבסורדיות של מחירים אלו.
• המתווה אינו מביא לבטיחות אנרגטית ואף פוגע בבטיחות האנרגטית הקיימת.
• המתווה מאיין את היתירות, שיש לנו היום בתמר, ע”י התרת הייצוא מתמר לפני חיבור לווייתן לחוף, בניגוד להחלטת ממשלה קודמת. גרוע מזה, לא רק שלא תהייה יתירות, אלא עלול להיוצר מחסור בגז.

אפשר ויתכן שצריך יהיה לתת ערבויות משיקולים של בטחון אנרגטי, הבטחת מקור שני לאספקת גז לישראל. הערבויות ינתנו בתמורה הולמת, נאמר 60%- 80% משותפות לויתן, בהתחשב בכך שלפי שטר החזקה על היזמים לפתח את לוויתן עד אפריל 2018 , ואם לא יעשו זאת החזקה תפקע ותחזור למדינה. אסור לעשות ‘חוזה רגולטורי’ בין המדינה לתאגידי הגז, או כל הסכם לפיו המדינה תצטרך לשפות את התאגידים אם התנאים הרגולטוריים ישונו. יש כיום חוק נפט ושטר חזקה המגדירים בברור מהן החובות והזכויות של בעל החזקה.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר
הכלכלה האמיתית