גרוס

רבים שואלים על מהות ההצלחה הכה מפתיעה של דונאלד טראמפ ביחס לעמיתיו הרפובליקנים. את התשובה אפשר למצא בגרפים מטלטלים שפורסמו השבוע בארה”ב ושלא מותירים מקום לפרשנות.
“יום שלישי הגדול” נמצא מאחורינו. למי שאינו בקיא בפוליטיקה האמריקאית, זהו היום שבו חולקו עד כה הכי הרבה נציגים למועמדים הרצים לנשיאות ארה”ב. עיקר המדינות היו דרומיות, אבל המהות מדברת על היום הזה כהזדמנות לראות בבהירות יתר מי הגיוני שישרוד, ומי לא.
הצד הדמוקרטי פחות מעניין עקב גיבוש המובן מאליו לממשות מתרחשת. לברני סנדרס החביב, והסוציאליסטי (עד עתה מילה גסה בפוליטיקה של המעצמה הגדולה) אין ולא היה ברצינות סיכוי להתגבר על המכונה המשומנת של הילארי קלינטון הממסדית. אופיו, חזותו, גילו, ובעיקר דעותיו ותוכניותיו, אמנם מעוררים התלהבות אצל הצעירים אבל תמיד היוו מכשול לבחירה ארצית. ממה שמספרים יודעי דבר, גם הוא ידע זאת היטב כל הזמן, ולמרות הצלחתו הבלתי צפוייה מטרתו הייתה ונשארה להוות משקל משפיע שמאלה למועמדת ה”בטוחה”, ולגרום לקווי מצע קצת יותר שמאליים בועידה הממנה.
העניין לפיכך נמצא כולו בצד הרפובליקאי. שם, תופעת דונאלד טרמפ מעוררת פליאה מהולה בחשש, ואפילו בהלה גדולה אצל הממסד המפלגתי. למרות עברו הניו-יורקי הליברלי, למרות כשלונותיו הרבים בעסקים (אוניברסיטה, חברת תעופה, ברנד לסטייקים, בניינים שלא נבנו ושגרמו לו ל-4 פשיטות רגל מהן קזינו אחד (!?)) ,למרות תמיכת ה-KKK בו, למרות שפתו הנמוכה בתוכן ובסגנון, למרות כל אלו הוא ממשיך לגרוף מדינות ולהוביל בנציגים. לא רק זאת, הוא ממשיך להוביל בסקרים המנבאים את תוצאות המדינות שבהן המנצח לוקח את כל נציגי המדינה, ולא רק רוב יחסי מהם.
רבים שואלים על מהות הצלחה כה מפתיעה לעומת מרקו רוביו החינני וטד קרוז העקרוני. לדעתי הגרפים הבאים מרמזים רבות על הסיבה האפשרית לתופעה:

ניתן למצוא שם הכול:

• התפוצצות חובות הסטודנטים
• גידול בכמות בולי המזון לעניים
• הגידול הפנומנאלי בחוב הלאומי
• העלייה בהדפסת הכסף החינמי
• העלייה הדרמטית בהוצאות הבריאות למרות ObamaCare
• חזרה לשנות ה-70 באחוז ההשתתפות של כוח העבודה במשק
• גידול ניכר בחוסר השיוויון החברתי עבור השכבות האתניות החלשות
• קיטון בהכנסה הממוצעת למשפחה
• וקריסה של אחוז הבעלות בנדל”ן.

אם מדברים על מורשתו של אובמה- זו חתיכת מורשת! נכון שהוא קיבל משק במשבר של דור. נכון שהמצב הבינלאומי לא עזר ושהגלובליזציה על כל זרועותיה ממשיכה להוות מכשול לעבודה היקרה במדינות המפותחות. כל זה נכון, אבל לא רלוונטי. הכעס, אם לא לומר הזעם, שיש בהרבה שכבות של החברה האמריקאית היא תוצאה ישירה מן התמונה העגומה שלפנינו. אם טרמפ לא היה, היה זה דמגוג פופוליסטי אחר אשר היה מרים בהזדמנות היסטורית זו את הדגל.
אחרי “יום שלישי הגדול” כל תותחי המפלגה הרפובליקאית יופנו (על פי מה שאומרים לנו המומחים) לכיוונו של אותה סכנה פוטנציאלית. האם זה יצליח? ואם הוא ייבחר כמועמד הימין, האם גברת קלינטון תצליח לגרש את השד הזה חזרה לבקבוק? מה שבטוח הוא שלפנינו תקופה “מעניינת”. בדיוק כמו בקללה הסינית העתיקה.

משה שלום הוא ראש מחלקת המחקר של FXCM ישראל
הכלכלה האמיתית