אלי אבידר

אופק חדש
אחרי שנים של נתק מהעולם הערבי, יש לישראל הזדמנות לחזור למשחק האזורי. בהתנהלות נכונה, זה עוד יכול להפוך להישג העיקרי של "צוק איתן"
אחרי עשורים של קיפאון, הפך המזרח התיכון למקום הדינמי ביותר בעולם. מערכת הבריתות האיזורית נמצאת בתנועה מתמדת; האויב של אתמול הוא הידיד של היום, והידיד של אתמול יהיה בלתי רלבנטי.
הציר הבולט ביותר של השנה האחרונה הוא הברית האסטרטגית בין מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, כווית ובחריין. בפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם הערבי, זהו איחוד שלא מונהג על ידי מדינה דומיננטית או מנהיג כריזמטי, אלא על ידי רעיון. זוהי ברית סונית שמבקשת לעמוד כנגד התנועות המוסלמיות על כל פיצוליהן – כנגד איראן, חיזבאללה, אסד, האחים המוסלמים וחמאס, וגם מול תנועות קיצוניות כמו המדינה האסלאמית וג'בהת אל-נוסרה, והבנקאים שלהן מקטאר.

לברית הזאת אין מקור סמכות מחוץ למזרח התיכון. בטח לא ארצות הברית. סעודיה ומצרים רואות באמריקאים את מי שאחראים לעליית הקיצונים בלוב, תוניסיה, תימן, עיראק וסוריה. הן מוכנות לשתף פעולה עם וושינגטון מול המדינה
האסלאמית, אבל הן לא ייתנו לה זכות וטו על התנהלותן.

ישראל אינה חלק מקבוצת המדינות הזו, אבל נוצרה לנו זהות אינטרסים ויריבות משותפת עם הציר החמאסי -קטארי –טורקי. זו הברית שהעניקה לישראל מרחב פעולה במהלך "צוק איתן". הביקורת על ישראל הגיעה במהלך
המבצע מאירופה ומארצות הברית, אבל דווקא בעולם הערבי ראו בעזה חזית נוספת במאבק בפונדמנטליזם האסלמי.

הסעודים הבהירו כי הם אינם רואים בישראל אויב. מאמר שפורסם לאחרונה בעיתון "אל-חיאת" אף מדבר במפורש על סיום הסכסוך הישראלי-ערבי במתכונתו ההיסטורית. יריבותיה של ישראל, נאמר שם, הן איראן וטורקיה (שאינן ערביות) וקטאר, שמבודדת משאר העולם הערבי. חולשת המשטרים הערבים הפכה הסכם מקיף עם ישראל למתקבל על הדעת, קבע המאמר. ישראל שומרת מאז על שתיקה מוחלטת.
הפלסטיני המועדף
פת"ח והרשות הפלסטינית הם חלק מהציר המצרי-סעודי. במהלך "צוק איתן" התלבט עבאס בין תיאום מדיני עם חמאס לבין המצרים והסעודים. לבסוף הכריע אבו מאזן בעד הברית עם המשטרים הערבים המתונים. הוא חזר לנקוט בקו תקיף נגד חמאס, שהמשיך גם לאחר המלחמה; עבאס מדליף על נזיפותיו בח'אלד משעל בקטאר, מאשים את חמאס בשקרים בנוגע לחטיפת הנערים ואפילו מאיים בפירוק ממשלת האחדות.

סעודיה ומצרים יודעות שאבו מאזן אינו יכול להשתלט על עזה. אפילו הישגיו ביהודה ושומרון מצויים בסכנה. אבל מבין האופציות על השולחן, עבאס הוא הפלסטיני המועדף עליהם. המצרים גם ממשיכים במאמצים שלהם להשפיע על חמאס בעזה. מאמציהם נשאו פרי לאחרונה כשהוויזה של מוסא אבו מרזוק לקטאר בוטלה (בקטאר חשבו שאבו מרזוק הפך פייסן מדי), וסגן ראש הלשכה המדינית של חמאס הודיע שהוא עובר להתגורר ברצועה.

מה שמצרים וסעודיה רוצות באמת זה מהלך מדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. אין להן אשליות; המהלך הזה לא ייצב את המזרח התיכון. אבל הוא יכול ליצור אופק מקומי ולהחליש את חמאס, קטאר וטורקיה; לסגור עוד חזית מול
האסלאם הקיצוני, ולהפנות את עיקר תשומת הלב והמאמץ לסוריה, עיראק ולוב. אלו יעדים חשובים מספיק בשביל שיושקע בהם מאמץ.
בכנות ובצניעות
הלחץ מישראל ירד בשבועיים האחרונים, אולם זהו מצב זמני בלבד. העולם מזועזע מעריפת הראשים של העיתונאים האמריקאים, אבל הוא עדיין לא חושב שהפלסטינים הם דאעש, ממש כמו שפיגועי ה-11 בספטמבר לא הורידו את הסוגייה הפלסטינית מסדר היום.

לישראל עצמה יש את כל הסיבות לזהירות כרגע. הרי אם היינו מתפתים להחזיר את הגולן לסורים לפני עשור, כוחות דאעש וג'בהת אל-נוסרה היו עכשיו דגים בכנרת, בדיוק כמו שחיזבאללה יושב על הגדר הטובה וחמאס חופר מתחת לגבול עזה. אבל פסימיות היא גם לא אופציה. המערכת, כבר אמרנו, היא דינמית. האתגרים החדשים בפתח, מה שדרוש הוא מהלך צנוע וחכם, שיתאים להזדמנות הנוכחית.
אין פתרונות קסם. אין גם צעדים חד צדדים שיפתרו את כל אתגרי השעה. להפך, הנסיגות החד צדדיות מלבנון ומעזה יצרו ואקום שהתמלא בגורמי טרור. המהלכים הבאים צריכים להיות ארוכי טווח, ולהתבצע בתיאום ובהסכמה רחבים ככל שאפשר – גם בתוך הציבור הישראלי פנימה, וגם עם מדינות ערב המתונות. משטרים חשובים בעולם הערבי רואים כיום עין בעין עם ישראל את מפת האיומים, והם יהיו קשובים יותר לאילוצים הביטחוניים של ישראל. הסעודים והמצרים קוראים את הסקרים שמכריזים כי חמאס ינצח את אבו מאזן בבחירות דמוקרטיות ביהודה ושומרון. הן יסכימו לדרוש מעבאס מדיניות פנים שתסייע לפלסטינים ולא רק הטחת האשמות בישראל. בניית הכלכלה הפלסטינית היא
אינטרס שלטוני של הרשות, רק שהיא אינה יכולה להתבסס על שחיתות.
היסוד השני לתהליך חייב להיות כנות, כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד. הכנות צריכה להגיע בצורת הצעה ישראלית לתהליך מדיני, ריאלי, ארוך שנים, המבוסס על איזונים ובלמים. ישראל תבהיר שהיא אינה יכולה עוד להסתפק בהבטחה ש"יהיה בסדר" אחרי הנסיגה. לא כשהאלטרנטיבה היא עוד עזה בגדה המערבית. תמורת הכרה בצורכי הביטחון שלה, ישראל תהיה מוכנה לדבר על ויתורים.

חשובה לא פחות היא הכנות בזירה הפנימית. הציבור איבד בצדק את הסבלנות כלפי הבטחות בחירות המופרות מיד לאחריהן; סיסמאות על שלום שלקוחות מפרסומות לחומוס, או הבטחות לניצחונות צבאיים חלקים ומזהירים. אלו וגם אלו התבררו כהמצאות שטחיות של משרדי פרסום. הציבור הישראלי זקוק לשיח פוליטי בוגר, המכיר במקומנו במזרח התיכון. שיח אמת, שלא מתעלם מהאיומים לפתחנו, ולא מזניח את ההזדמנויות הנקרות בדרכנו.

אחרי הקיץ האחרון, אזרחי ישראל לא יכולים להסתפק בפחות.

מאמר שלי שפורסם ב"מעריב השבוע" היום 9.9.14