אלי אבידר

האינסטינקט הבסיסי של א-סיסי
אין מי שידע לנצל את המהפכה במצרים כמו א־סיסי, שבשקט ובנחישות הצליח לסלול את דרכו לשלטון. אלא שהאפרוריות של המנהיג היא רק מסווה לחושים אסטרטגיים מפותחים שאין לזלזל בהם
הקיסר הרומאי סֶפְּטִימְיוּס סֶוֶורוּס, בן המאה השנייה לספירה, היה דמות חריגה בין שליטי האימפריה. סוורוס, שנולד בכלל באפריקה, הגיע לעמדה הבכירה ביותר אף שלא נמנה עם האליטה של רומא. תפיסת השלטון שלו הייתה המפתח להצלחתו: סוורוס הבין מבעוד מועד מי מבין חוגי האצולה אינם תומכים בו, אבל הוא הקפיד לא לפגוע בהם עד ליום חיסולו של הטוען לקיסרות, אלבינוס. כשאלבינוס חוסל, חוסלה גם האליטה שתמכה בו, שעד לאותו רגע לא חשדה בכלום.

סוורוס זכה לסיים את שלטונו בשיבה טובה. הוא לא היה כריזמטי כמו מרכוס אורליוס, אבל הוא ידע תמיד להקדים את יריביו בכמה צעדים. במקום לתכנן הפיכות, אלו מצאו את עצמם במגננה מתמדת, נלחמים על
רכושם, מעמדם וחייהם.
מצרים יצאה שלשום שוב לבחירות, אולם זהות המנצח ידועה מראש. כמו סוורוס, עבד אל־פתאח א־סיסי אינו משאיר דבר ליד המקרה. הוא אינו כריזמטי כמו גמאל עבד אל־נאצר ולא סומן כיורש כמו חוסני מובארק, אולם אין מי
שהבין כמו א־סיסי את הכאוס שהיא מצרים שאחרי המהפכה, ואין מי שידע לנצל את הנסיבות לטובתו כמוהו.

הוא נולד בשכונה הקהירית הצנועה גמליה. מי שהכירו אותו דיברו על אדם שהגשים את חלומו בעצם קבלתו ללימודי התואר הראשון באקדמיה למלחמה המצרית. על יותר מכך איש לא חלם. א־סיסי, מאמין אדוק, נהג לסנגר על האסלאם בעת הכשרותיו הצבאיות בארה"ב ובבריטניה. העובדה הזו גרמה לאחים המוסלמים לבחור בו
כיורשו של טנטאווי המודח, אולי הטעות הגדולה בתולדותיה של התנועה.

העובדה שא־סיסי מעולם לא הרכין את ראשו בפני האימאמים הייתה אמורה לשמש נורת אזהרה לאחים, אולם כנראה שהאפרוריות והשוליות שלו גרמו לו לעבור מתחת לרדאר. כשמורסי ואנשיו בחנו את הצמרת הצבאית, נראה להם א־סיסי כמו הבחירה האופטימלית: דתי מאמין וחסר שאיפות.

מה שנראה כאפרוריות התברר כשקט נפשי נדיר. א־סיסי באמת משוכנע שאינו חייב להוכיח דבר לאיש. הוא לא היה חלק ממעגלי הבריתות של הקצונה המצרית. טעות לראות בו איש "של הצבא", מכיוון שהוא אינו מייצג אדם פרט
לעצמו. אותו קור רוח אפשר לא־סיסי לפעול בנחישות חסרת רחמים בדרך להשגת מטרותיו.

נקודת המפתח להבנת דמותו היא ההשתלטות עקובת הדם על מחנות המחאה שהקימו האחים המוסלמים, אשר גבתה את חייהם של לא פחות מ־800 מפגינים באוגוסט 2013. ארה"ב הבהירה לא־סיסי באופן חד־משמעי שהיא מתנגדת לאלימות. האופציה של חרם אירופי גם נראתה סבירה. ראשי השלטון האחרים חששו מהמוני מוסלמים שייצאו לרחובות לדרוש צדק ונקמה. רק א־סיסי לא חשש. הוא ידע מבעוד מועד שהסעודים יירתמו לעזרתו במאבק באחים המוסלמים, וכי הם יפצו אותו על ההקפאה הצפויה של הסיוע האמריקאי.

החושים החדים וקריאת המציאות של א־סיסי ניכרים גם ביחסו לישראל. הוא מצהיר על מחויבות מלאה להסכם השלום, בלי להתפתל ובלי לגמגם. את המשחקים והקריצות הוא משאיר לאחרים. אבל אין לטעות, מחויבותו אינה נובעת מאהבת ישראל. השלום הוא מבחינתו האינטרס הנוכחי של מצרים.

אם מובארק ראה בישראל מדינה שיש להחזיר לגודל הטבעי שלה - שכנה זעירה עם שבעה מיליון תושבים - עבור א־סיסי ישראל היא אחת משמונת שחקני השח שעמם הוא מתמודד במקביל. לצדה ניצבים השמאל המצרי,
הצבא המצרי, ארה"ב, סודן, מדינות המפרץ, מדינות אפריקה ואיראן. שלא כמו בשח, כל המשחקים הללו מתנהלים במקביל, על אותו הלוח. מומלץ מאוד להנהגה הישראלית לא לזלזל בא־סיסי. בינתיים הוא מפגין את הטכניקה של רב־אמן.

מאמר שלי שפורסם ב"מעריב השבוע"