ולרי.ס.

אחת השאלות המרתקות שעולות מפעם לפעם פה היא מה גרם למה: האם תאוות הבצע, האנוכיות, והאגואיזם שפשטו בנו התרחשו בגלל השיטה הנהוגה בעולם או שהשיטה הנהוגה בעולם הונהגה בגלל שהתכונות האלה מקובעות היטב באופיו של האדם? האם החלפת השיטה תוכל לשנות התנהגות זו או שנגזר עלינו להתמודד איתה לנצח? ע' מנסה לענות על השאלה.

פעמים רבות אני קורא בתגובות לכתבות בבלוג זה, שהחלפת השיטה הכלכלית/המוניטרית לא תעזור, משום שתאוות הבצע, האנוכיות, והאגואיזם יובילו לאותו מצב בדיוק. יתכן והטיעון הזה נכון. אולם קשה להתעלם מכך שאנו פועלים כבר כמה דורות תחת השיטה הנוכחית, והשלכות השיטה על החברה הן מרחיקות לכת וחודרות לכל פן בחיינו: הרפואה, המדע, החקלאות, הרווחה, הביטחון, היחסים הבינאישיים, התא המשפחתי, החינוך, התזונה ואפילו הדת כולם מושפעים בצורה עמוקה מהשיטה המוניטרית.

ברנארד לייטאר טוען

שהשיטה המוניטרית מעצבת את פני החברה

. כבני אדם אנחנו מגיעים לעולם כשהזיכרון "מחוק", ומוטמעים בנו דחפים הישרדותיים. החברה סביבנו יוצקת תוכן וערכים והעולם הפנימי שלנו מושפע ומשקף את העולם החיצוני סביבנו. הדבר מאוד בולט במקרים ספורים של תינוקות שגודלו בידי בעלי חיים

ונדמו לבעלי חיים בעצמם. קל וחומר העולם החיצוני יכול להשפיע על תכונות כמו תאוות בצע, אינדיבידואליזם, ניכור ועוד..

אחת הטענות שחוזרת שוב ושוב ע"י חסידי השינוי המוניטרי, היא שהשיטה המוניטרית מובילה את האנושות להתנהגות מסוימת, שנראית לחלק גדול האנשים כלא מוסרית, אנוכית ומדגישה את התועלת האישית על פני טובת הכלל. אם נרפה לרגע מהתפיסה שאין אלטרנטיבה לשיטה המוניטרית הנוכחית, ונסתכל על אופן הפעולה שלה, נגלה מספר השפעות מעניינות.

כיום הכסף נוצר מחוב נושא ריבית - עד לפרוטה האחרונה. לפיכך סך החובות עולה על סך היתרות. אם נפשט את התמונה באופן מאוד גס, אפשר לומר שהמאזן הכולל של מרבית האנשים והתאגידים (כולל הממשלות) ימצא בחוב. בסיטואציה כזו חדלות פרעון הינה מצב שכיח, הכרחי ובהחלט לא נעים. מצב שמאיים על היכולת להשיג את אמצעי הקיום הבסיסיים ביותר הדרושים לאדם כגון מזון ומעון.

באנלוגיה ניתן לראות את החברה שלנו כאמבטיה גדולה שכולנו שוחים בה, אבל פתח הניקוז בה- פתוח (הג'ורה בלשון העם) כאשר מהצד השני הברז גם הוא פתוח. מדי פעם אדם נשאב לג'ורה ונעלם. כפועל יוצא מובן שבכל פעם שנעלם אדם, שאר האנשים באמבטיה נלחצים ומגבירים את קצב השחייה כדי לעלות כמה שיותר קרוב לפני המים, ואפילו כמה אנשים חזקים ומאושרים שמיום היוולדם שוחים למעלה אומרים לחבריהם:"תעשו ככה וככה וככה ולא תשאבו לג'ורה". אבל באמבטיה שלנו, הג'ורה ממשיכה לשאוב את הזקנים, החלשים, העייפים, הבורים ואפילו את החזקים והחכמים שמעדו לרגע. ומה שקורה לאחר שנשאבים... השם ירחם. הג'ורה המודרנית שלנו היא מוסד פשיטת הרגל, ומוסד זה מחויב, אחרת לחוב לא יהיה משמעות וכל השיטה תתפרק.

שיטה שכזו מקדמת פחד הישרדותי, אינדיבידואליזם, והתקדמות אישית על חשבון הזולת. היצרים ההישרדותיים מועצמים, ולעיתים גם לאחר שצוברים הון שנותן ביטחון הישרדותי מעל ומעבר לדרוש, ממשיכים באותו נוהג של צבירת כסף, כח, והשפעה מתוך כוח האינרציה.

כפי שניתן להבחין ההשפעה של השיטה המוניטרית נמצאת במישוריים לא מילוליים. ההשפעה היא עדינה ונלמדת מתוך סדרי עולם. אף מורה לא התייצב לפני תלמידיו ואמר - "תלמידים יקרים, תדאגו לתחת של עצמכם, ורק לתחת של עצמכם! אם יש הזדמנות לתועלת אישית, קחו אותה, גם אם צריך לדרוך על 3000-4000 אנשים שמבזבזים את כספם". למרות זאת... אלפים על אלפים של אנשים מקיימים דרך חיים מנוכרת שפוגעת באחרים ללא הרהור, שלא לדבר על חרטה.
על כן, כששופטים את התנהגות בני האדם, צריך לזכור את תנאי הסביבה, וההשפעה העצומה של השיטה המוניטרית. בנוסף צריך לזכור, שהשיטה המוניטרית הנוכחית היא לא היחידה הקיימת. ניתן ליזום שיטות שמקדמות שיתוף פעולה ביטחון ושפע.

לרגע נחשוב על שיטה בה חמשת הצרכים הבסיסיים של כל אדם מובטחים (

חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי

- מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא). אם נשתמש באנלוגיה של האמבטיה - שמים פקק לג'ורה או לפחות מסננת כך שאנשים לא יעלמו.
בשיטה כזו היצרים ההישרדותיים לא יגורו, והמשקל שלהם כגורם מניע יפחת באופן דרסטי. לפיכך תכונות אנושיות אחרות יקבלו משקל גדול יותר - חמלה, שיתוף פעולה,

ואלטרואיזם

(זולתנות לפי האקדמיה ללשון העיברית). ההשפעה של שיטה כזו על החברה, תיהיה במישורים עדינים ולא מילוליים. בדיוק כפי שהשיטה המוניטרית הנוכחית מקדמת פחד הישרדותי על כל הכרוך בו, שיטה שמבטיחה את אמצעי הקיום של כל אחד, תקדם ביטחון ושלווה על כל ההשלכות.

אם נחזור לשאלה, האם תחת שיטה מוניטרית אחרת נקבל את "אותה גברת בשינוי אדרת" כי "יצר האדם רע מנעוריו"? התשובה היא אולי, אבל לבטח אין לנו אפשרות לחזות את זה מראש.
מצד שני, האם אנחנו באמת מעוניינים לשמר את פני החברה כפי שהיא היום? האם מרדף האגואיסטי של עבודה-צריכה הוא עניין רצוי? לעניות דעתי הדבר דורש לפחות הרהור שני תוך שבירת המוסכמות וההנחה (אם היתה כזו) שהדרך הנוכחית שלנו היא הטובה ביותר ומובילה את האנושות לצמיחה ופריחה.

המקור: הכלכלה האמיתית