אלי אבידר

גם אם כוונות רוחאני רציניות, ההחלטה לא שלו - מאמר שלי שפורסם היום במעריב

השליטים האמיתיים: המילה האחרונה באיראן נותרה של משמרות המהפכה, אשר עדיין נאמנים לדרכו של חומייני ולא יוותרו על תוכנית הגרעין

הישגו הדיפלומטי הגדול של נשיא איראן חסן רוחאני בימים האחרונים אינו מסתכם בתמונות שר החוץ שלו עם מזכיר המדינה האמריקאי, במחיאות הכפיים בעצרת האו"ם או בשינוי הטון כלפי איראן בתקשורת הבינלאומית. ההישג האמיתי הוא ביצירת הרושם כאילו הוא ראש המדינה, וכאילו ההחלטות האסטרטגיות של הרפובליקה האסלאמית מצויות כולן בסמכותו. כל שאר ההצלחות, ואפילו שיחת הטלפון מהנשיא אובמה, טמונות ברושם הזה.

באיראן, כבכל מדינה, יש כוחות פנימיים שחשיבותם לקבלת ההחלטות עצומה, ולעתים עולה על דמותו של מנהיג כזה או אחר. במקרה האיראני מדובר בעיקר במשמרות המהפכה, שהוקמו באופן אישי על ידי חומייני, ונותרו הגוף הנאמן ביותר לדרכו. אפילו המנהיג העליון הנוכחי, עלי חמינאי, מונה על ידי המשמרות לראש המדינה, אף שלא היה מעולם סמכות הלכתית. תאריו הוענקו לו בן לילה כדי להכשירו לתפקיד מבחינה פורמלית. משמרות המהפכה מעולם לא ייחסו לחמינאי, ובוודאי שלא לרוחני, את החשיבות שהעניקו לחומייני. רוחו ומדיניותו של אבי המהפכה הם שעומדים במרכז תפיסת עולמם.

באחרונה נפוץ בארץ תיאור מלגלג של מחמוד אחמדינג'אד כ"בעל הברית האסטרטגי של ישראל". על פי התיאוריה הזו,
סגנונו הבוטה של אחמדינג'אד הסב תשומת לב יתרה לאיראן, וסייע לבידודה הבינלאומי. אולם הקריקטורה הזו מחמיצה את עיקר העניין: אחמדינג'אד לא היה רק איש של דיבורים.

העובדה שהנשיא הקודם הגיע בעצמו משורות משמרות המהפכה הפכה אותו למסוכן ביותר בין נשיאי איראן מאז הקמתה של הרפובליקה האסלאמית ב-1979. אם מישהו היה מסוגל לקבל תפניות הרסניות באמת, זה אחמדינג'אד. הנאמנות של חברי משמרות המהפכה לנשיא "שלהם" הומחשה בעת הבחירות הקודמות לנשיאות. הדיכוי של המהפכה הירוקה בוצע כולו על ידי 100,000 חיילי ומפקדי משמרות המהפכה.

יש להיזהר מחלוקה פשטנית

לעומת אחמדינג'אד, רוחאני הוא איש האייתוללות, והתפקיד הנוכחי שהוא ממלא כצינור התקשורת למערב דומה לזה שביצע בתקופות עבר. בתפקידיו הקודמים הוא הצליח להגיע להסכמות עם המעצמות בלי לוותר כליל על תוכנית הגרעין, וסביר להניח שזו הציפייה ממנו גם כעת.

שינוי נשיא באיראן, ואפילו שינוי דרמטי בסגנון, אינם מבטאים בהכרח שינוי במדיניות, במיוחד במדינה שנשלטת ברובה על ידי מוסדות שאינם נבחרים, ושבעלי תפקידים נושאים בהם לטווח ארוך. גם במשמרות המהפכה מבחינים בנחישות
הדועכת של ארצות הברית ואירופה, בעייפות ממלחמות ובשחיקת ההרתעה.

גם אם כוונותיו של רוחנאי רציניות,קשה להאמין שהוא יצליח לשכנע מישהו באיראן לזנוח את תוכנית הגרעין כאשר ברור לכולם שכבר אין כל אקדח טעון על השולחן. הלחץ היחיד המופעל כיום על איראן הוא הבידוד הכלכלי, ואפילו אותו יש מי שמוכנים להסיר. הרצון של המערב להביא לשינוי תפיסתי עם איראן מובן, אולם יש לשמור על גישה זהירה ואפילו סקפטית, ולהיזהר מחלוקה פשטנית בין "מתונים" ל"קנאים". דווקא כעת שווה לזכור שתוכנית הגרעין
האיראנית החלה בתקופת נשיאותו של הנשיא המתון ביותר שהיה לאיראן עד כה - מוחמד חתאמי.