אלי אבידר

[מאמר שלי. פורסם היום ב"מעריב"

במקום להיות מופתעים כשהפלסטינים יוצאים נגדנו בזמן המו"מ, הגיע הזמן שנתאים את עצמנו למזרח התיכון: נדבר ונתקוף. לשיחות זה יועיל
ישראלים רבים קראו את אתמול את הידיעה בדבר המתקפה החריפה של הנציג הפלסטיני באו"ם ופשוט לא האמינו. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי רק הכריז על חידוש שיחות השלום, וכבר מאשים ריאד מנסור את ישראל בלא פחות מפשעי מלחמה. ישראל בונה בגדה המערבית, אמר מנסור, מפקיעה קרקעות, מסלקת תושבים מאדמתם ותומכת בקיצונים המפעילים טרור נגד הפלסטינים בגדה. אלא שהבעיה האמיתית נעוצה לא בצעדים הפלסטינים, אלא בקושי שלנו להבין את האסטרטגיה והפילוסופיה הדיפלומטית של הצד שמולנו. כך, אחרי גם יותר מעשרים שנה של מגעים, אנחנו מתאכזבים כל פעם מחדש. שורש ההפתעה הישראלית הוא בתפיסה הבינארית שבה אנו מחזיקים: שלום או מלחמה. יורים על אויבנו או מתחבקים איתם. את המלחמה אנחנו מבינים, אולם ברגע בו מתחדשות שיחות השלום, אנו נזהרים שלא לתקוף ולא להעביר ביקורת, בשם המומנטום החיובי כמובן, ועל מנת שלא ניתפס כמי
שמחבלים בתהליך ההידברות השברירי.

לפלסטינים אין עכבות שכאלו. השיטה שלהם הפוכה: אין להם בעיה לחדש את שיחות השלום, ובה בעת להפעיל לחץ
דיפלומטי כבד על ישראל בכל החזיתות. לצעוד על השטיחים האדומים אל חדרי הדיונים - ובאותו הזמן להאשים את שותפיהם למשא ומתן בפשעי מלחמה.

ימי האסטרטגיה הזו כימי המגעים הישירים. גם בשיאו של תהליך אוסלו, לא חדל ערפאת לרגע מלהפעיל על ישראל לחץ שנועד להגביל את מרחב התמרון שלה ולערער את מעמדה הבינלאומי. אבו מאזן אינו ערפאת אולם המדיניות הפלסטינית נותרה בעינה, משום שהיא אינה קשורה לזהותו של המנהיג ברמאללה, אלא לגישה שונה ליחסים בינלאומיים. דווקא הנושאים והנותנים המשכילים והמתונים - סעיב עריקאת, נביל שעת, חנאן עשראווי, דומיהם ויורשיהם - הם אלו שהובילו ועוד יובילו את ההתקפות נגד ישראל. עבורם זו אינה חריגה מהמשא ומתן, אלא
המשך הדיפלומטיה בדרכים אחרות.

ישראל מצדה שומעת את ההתקפות ומבליגה, או לכל היותר מצהירה כי הן עלולות לפגוע בתהליך השלום. שנה ועוד
שנה חולפת, פסגה אחר פסגה, והמדיניות הבינארית אינה משתנה: אם מדברים, לא תוקפים.

הגיע הזמן להתנהל בכליו ובשפתו של המזרח התיכון. לצד השיחות, עלינו ליזום גם דיפלומטיה התקפית. להסכים
למשא ומתן ואף לעודד אותו, ובמקביל להוקיע את ההסתה והשנאה שמעוררת מערכת החינוך הפלסטינית. לצד הקלות הסחר והתנועה שהתחייבנו להן, נתבע מהרשות להציג שיפור של ממש בכלכלה הפלסטינית, ולא רק לתגמל שכבה צרה של מקורבים לצלחת ולהוביל את יתר הציבור לקריסה. נקבל את יוזמת קרי, ובמקביל נביע אכזבה מהשחיתות ברשות, אשר לוקחת מיליארדים של כספי תרומות ואינה מקדמת את העם הפלסטיני במאומה, אינה בונה בית אחדבמחנות הפליטים ואינה מוסיפה כיתת לימוד אחת לבתי הספר העמוסים לעייפה. גישה שכזו לא רק תעביר את חובת ההוכחה לצד השני, אלא גם תחשוף את צביעות ההנהגה ברמאללה ושל שליחיה בעולם. היא תקל על ידידינו לתמוך בנו, ותסייע לבלום את הסחף בדעת הקהל.

על ישראל נגזר להתנהל במזרח התיכון. במקום לדבוק במסורת מערבית, עלינו להתנהל בשפת האזור - אותה שפה המשמשת את אויבנו מזה שנים לקעקע את מעמדנו הבינלאומי ולהפוך אותנו למצורעים בעולם. גישה חדשה אינה עומדת בסתירה לתהליך השלום. להפך. היא הדרך היחידה שבה נגרום לצד השני להבין ולכבד אותנו, ואילו אנו
נפסיק להיות מופתעים כל פעם מחדש