בס"ד
פרשת תזריע מצורע.
הנה אנו ממשיכים בהתקדמות הרוחנית שלנו , לקראת חג השבועות וזוכים אנו לקרוא השבת פרשיות: "תזריע-מצורע". פרשיות אלו עוסקות בטהרה ובטומאה .

וזו לשון הגמרא: (מסכת נידה ל' , עמ' ב)
"למה הוולד דומה במעי אימו? נר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו..ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן ימים. ומלמדים אותו את כל התורה כולה..וכיוון שבא לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכיחו את כל התורה כולה"

המהר"ל מפראג בביאורו לאגדה זו, מבאר כי מדובר במעבר מעולם האצילות לעולם העשייה. העובר ברחם אמו, משוחרר מכל פעילות מעשית. נשמתו משוטטת בעולמות עליונים וחיה חיי רוח צרופים. היציאה לאוויר העולם, יש בה נפילה ממצבו הקודם. המפגש המהמם עם עולם העשייה, המחייב התמסרות לקיום הפיזי, סותר את כל עולמו הקודם, מערער את יציבתו הנפשית. זהו הגורם לשכחת התורה. וייתכן שאף תופעה זו, גומרת לטומאת הלידה. [מובא בשם הרה"ג יעקב אריאל שליט"א בספרו מאהלי תורה"].

הרמב"ם מנמק את עניין הטומאה בכבוד המקדש. כידוע הלכות טומאה וטהרה לא נוהגות כלל בימינו (להוציא אחת מהן: טומאת נידה המלווה באיסור), כי אין להן משמעות לחיי החולין היומיומיים. רק במקום אחד יש להלכות הטומאה השלכה מעשית: למקום המקדש.

מה ראתה התורה להטיל את הטומאה על מקרים ספציפיים אלו דווקא?

עונה רבנו סעדיה גאון (רס"ג) : כשנבדוק, נמצא שכל הטומאות מתייחסות למוות. המת הוא אבי אבות הטומאה. בעלי חיים (פרט לאדם) מטמאים רק במותם ולא בחייהם. המצורע חשוב כמת. הזב,הזבה, טמאים הם בגלל הטומאה שפרשה מגופם. הפרשתם מהגוף, ניתקה אותם מהאורגניזם החי והם מתו בכך. כך נלמד הכלל: שהטומאה מזוהה עם מוות, והטהרה –עם החיים. הא למדת: את עקרון קדושת החיים המזוהה עם הטהרה.

יוצאת מן הכלל היא טומאת היולדת.

היולדת, כך מסביר הרש"ר הירש (הרב שמשון רפאל) אשר נשאה את עוברה במשך חודשים ארוכים, סובלת מדין תורה מ"טומאת היולדת". מדוע? כי ההתמסרות ההכרחית כרגע לקיומו הפיזי של ילדה, מדגישה יתר על המידה את הצד הפיזי באדם על חשבון ייעודו הרוחני. ויש כאן מעין "מיתה"-ביחס למהותו של האדם. ולכן:"בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא,עד מלאת ימי טהרה".

רק לאחר שתתאושש ותקריב את קרבן היולדת ותחזיר לעצמה את ההרמוניה הנפשית המאוזנת, תוכל להתקרב שוב אל ה' ולחזור לחייה האמיתיים.

ולעניות דעתי הקטנה, בהסתמך על דברי הגר"א (הגאון רבי אליהו מוילנא) , כי פרשיות השבוע, אינן מנותקות מהמציאות, הקשר ליום העצמאות, ברור. החכם עיניו בראשו.

צרי העין שאופק ראייתם מצומצם לזמן ימי הביניים בלבד, עלולים להסיק מאיבוד שיווי המשקל הזמני(ערבוב של קודש וחול) מסקנה מוטעית. יש כאלה אשר אינם מוכנים להכיר בתהליך הטבעי המחייב את הלידה (של המדינה למשל) על כל חבליה וייסוריה. רוצים הם באיש גדול מן המוכן. בסוף תגיע הטהרה הגמורה, אולם אי אפשר לדלג על שלב זה מכל וכל. (מתוך דברי הגאון הרב יעקב אריאל רבה הראשי של רמת גן ותוספת שלי).

ומה נעים לסיים בדברי החכם שבאדם, שלמה המלך :"קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"- יש שהוא מדלג על ההרים בצעדים גדולים מהר גבוה אחד למשנהו. ויש שהוא מקפץ על הגבעות, בצעדים קטנים ואיטיים, מגבעה נמוכה לחברתה. יש שהוא מדלג על שלבים בסולם הגאולה, ויש שהוא עולה משלב לשלב. פעמים השלבים מתכופפים מכובד העלייה, נדמה שירידה היא, אולם באמת אינה אלא ירידה לצורך עלייה. חזקו ואימצו.

שבת שלום,
אודי כהן,
חבר המכון הגבוה לתורה ומנהל פורום יהדות בר אילן.
מייל : udi6519@gmail.com