בס"ד
פרשת "ויקרא"
ב"ה, אנו זוכים לפתוח ספר חדש. חומש "ויקרא".
בניית המשכן נשלמה, המשכן עומד ערוך ומוכן לעבודתו –הקרבת הקרבנות- ואכן, פרשת ויקרא (א,ב) פותחת מיד את סדר הקורבנות:
" וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם."
בולט לעין השימוש החריג שעשתה התורה במונח "אדם" ולא במונח "איש" כמו ברוב המקומות בתורה, והמדרש (תנחומא לויקרא סימן ח) מצא לנכון לדרוש שינוי זה מהמקובל:
''אדם כי יקריב מכם קרבן'' - למה אמר אדם ולא אמר איש? ירצה לומר, כי יחטא האדם, כמו אדם הראשון שהתחיל לחטוא, יקריב קרבן."
על השוואה זו של המדרש לאדם הראשון שואל ה"באר יוסף":
מדוע המדרש שולח אותנו ללמוד מאדם הראשון ומה אנחנו אמורים ללמוד ממנו?
הרי אם הקרבת קרבן היא מצווה (מצווה במובן של חובה), אזי היא מוטלת עלינו גם אם אדם הראשון לא היה מקריב קרבן?
אלא, אומר הבאר יוסף שהעיקר בהבאת הקרבן אינו הקרבן עצמו, אלא החרטה על החטא והתשובה שצריכות ללוות אותו, וקרבן בלי חרטה ותשובה אינו כלום, כמו שאמר הנביא ישעיה (פרק א' פסוק י)
" למה לי רב זבחיכם יאמר ה' ?שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמס חצרי?. .. לא תוסיפו הביא מנחת שווא קטורת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה...גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו. "
כדי להתחרט ולחזור בתשובה החוטא צריך לשים אל לבו את הקלקול הגדול שהחטא יוצר בעולם לו ולדורותיו אחריו; ואת זאת יכול החוטא מהתבוננות באדם הראשון: חטאו של אדם הראשון הביא על כל זרעו עד קץ כל הדורות שני עונשים: עונש המיתה ועמל הפרנסה, ששניהם יחד הם מקור כל העצב בעולם – הרי אם האדם היה יודע שהוא חי לנצח בבריאות טובה ואינו צריך לטרוח על פרנסתו, הרבה דאגה, צער, עצב, תחרות ורוע היו נחסכים מהעולם!
ולא רק חטאו של אדם הראשון גרם קלקול לדורות – כל חטא של אדם גורם קלקול לכל דורותיו אחריו, וכל מצווה של כל אדם מביאה תיקון לו ולכל דורותיו אחריו; וכך נאמר במדרש (ילקוט שמעוני, ויקרא פרק ה'' רמז תע"ט.)
"רבי יוסי אומר: אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, צא ולמד מאדם הקדמוני שלא נצטווה אלא מצווה אחת בלא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו. וכי איזו מידה מרובה - מידת הטובה או מידת פורענות? הוי אומר מידת הטובה.
אם מידת פורענות מועטת, הרי כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. השב מן הפיגול ומן הנותר, והמתענה ביום הכיפורים (מצוות יקרות חשובות), על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.."
זאת אומרת שהמדרש אומר – הואיל ומקובלנו שהשכר על קיום מצוות גדול מהעונש על העבירות, הרי שאפילו אם אדם קיים מצוות שהן מצוות "קלות", -קלות מפני שקיום המצווה אינו דורש טרחה כלשהי אלא רק הימנעות ממעשה (הימנעות מאכילת נותר ופיגול, למשל)- שכרו הוא לדורותיו עד סוף כל הדורות.
ולכן, אומר הבאר יוסף, כתבה התורה "אדם" ולא "איש":
"כדי להעיר את מי שבא להקריב קרבן להתכפר בו, צריך הוא שייקח לקח ודוגמה מהתבוננות באדם הראשון, שעבר רק על לא תעשה אחת, כמה פגם בזה לו ולדורות ועד היכן פעל חטאו השחתה על כל העולם.
וכמו כן, כל אדם כשיעלה על דעתו להביא קרבן, יצייר בנפשו שבאמת גם הוא גרם בחטאו קלקול ופגם לו ולדורותיו ולכל העולם, אף שאינו רואה כאת את פגמו וקלקולו, ויתבונן להכיר גודל חטאו עד היכן הגיע, וכך כל אדם בהביאו את קרבנו יתבונן את אשר קלקל ועיוות, ואז יעלה קרבנו לרצון לפני ה'' .
שבת שלום,
אודי כהן
חבר המכון הגבוה לתורה, אוניברסיטת בר-אילן
מייל לתגובות: udi6519@gmail.com
הגב עם ציטוט