אלברט איינשטיין אהב ללכת - מאוד.
עבורו, זו לא הייתה רק דרך להגיע
ממקום למקום; זה היה כלי רב עוצמה
לחשיבה. הוא נהנה מהליכות איטיות
ושקטות, שקוע במחשבות, ורבים
מהרעיונות המבריקים ביותר שלו
הגיעו אליו באותם רגעים.
הליכה הייתה צורת המדיטציה שלו,
דרך לחבר בין גוף, נפש ויקום.

אנשים שהכירו את איינשטיין נזכרו
לעתים קרובות שהוא הלך ברגל
למכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון
כמעט כל יום, לא משנה מה מזג האוויר.
גשם או קור מעולם לא הפריעו לו.
הוא מצא שלווה בקצב היציב של צעדיו,
בדרך כלל לובש מעיל אפור, כובע ישן
ונעליו המפורסמות ללא גרביים.

עבור איינשטיין, הליכה הייתה חלק
חיוני מתהליך היצירה שלו.
בעוד שאחרים נזקקו לשולחנות ולוחות
גיר מכוסים בנוסחאות, הוא מצא השראה
בתנועה. הוא היה ידוע באמירתו, "כשאני
הולך, המחשבות שלי הולכות איתי".

במהלך הטיולים האלה, הוא היה
מדמיין כיצד הזמן והמרחב זורמים,
ומאפשרים למחשבותיו לחקור
בחופשיות את מסתרי הטבע.

אפילו בחופשה, איינשטיין העדיף
טיולים ארוכים. הוא אהב לטייל
בשבילי הרים או לטייל לאורך
גדות אגמים, לנשום אוויר צח
וליהנות מהשקט של הטבע.
הוא אמר פעם שבדממת ההרים,
הוא יכול לשמוע את "קול היקום".

עמיתים שמו לב שאחרי טיולים ארוכים,
איינשטיין חזר לעתים קרובות מלא
אנרגיה ומלא רעיונות חדשים.
לפעמים הוא היה עוצר ממש באמצע
הדרך, שולף מחברת קטנה מכיסו ורושם
במהירות משהו - נוסחה, רעיון או שאלה.
רבות מפריצות הדרך הגדולות ביותר שלו
התחילו כפתקים הזעירים האלה.

הליכה הייתה גם ביטוי לפשטותו.
לעתים קרובות הוא סירב לנסיעות
ברכב, והתבדח, "אדם חושב,
צריך צעדים, לא גלגלים".

במהלך טיוליו, איינשטיין מעולם לא
דאג למראהו. הוא לבש בגדים נוחים,
לעתים קרובות לא תואמים, וכמובן,
ללא גרביים. תושבי פרינסטון נהגו
להתבדח שאפשר לזהות את איינשטיין
על ידי מעקב אחר הליכתו האיטית
והמהורהרת של אדם בעל שיער
פראי שאבוד בתוך מחשבותיו.

כיום, פסיכולוגים ומדענים מאשרים
את מה שאיינשטיין כנראה הבין
באופן אינסטינקטיבי: הליכה מגבירה
את היצירתיות ועוזרת לנקות את המחשבה.
עבורו, כל צעד היה הזמנה להרהר
ולהתקרב לאמת. הליכה הייתה יותר
מאשר פעילות גופנית - היא הייתה טקס
של תודעה חופשית, 'ריקוד' משותף של
מדע, טבע ודמיון.