אישה אחת שיתפה פעם דברים חכמים:
לפני שאתם נכנסים לוויכוח, שאלו את עצמכם
האם האדם השני בוגר מספיק כדי להבין נקודת
מבט שונה. אם לא, השיחה חסרת טעם.

לא כל דיון ראוי לאנרגיה שלנו.
לפעמים, לא משנה כמה ברור או רגוע
אנחנו מדברים, האדם השני לא מקשיב
כדי להבין, הוא מקשיב כדי להגיב.
הוא לכוד בפרספקטיבה שלו, לא מוכן
או לא מסוגל לשקול מציאות אחרת,
והעיסוק איתו רק מרוקן אותנו מכוחותינו.

יש הבדל ברור בין דיון בריא לוויכוח חסר תועלת.
שיחה עם מישהו פתוח, שמעריך צמיחה והבנה,
יכולה להיות מעשירה גם כשאין הסכמה.
אבל לנסות להסביר בהיגיון למישהו שמסרב
לראות מעבר לאמונות שלו, זה כמו לדבר לקיר.
לא משנה כמה היגיון או אמת נביא, המילים
שלנו יעוותו, יבוטלו או ידחו - לא בגלל שאנחנו
טועים, אלא בגלל שהם מסרבים לראות אחרת.

בגרות היא לא עניין של לנצח בוויכוחים.
מדובר בידיעה מתי ויכוח בכלל לא שווה שיתקיים.
זו הבנה שהשלווה הפנימית שלנו חשובה יותר
מאשר להוכיח נקודה למישהו שכבר החליט
לא לשנות את דעתו.