אני מניח שכולם מכירים את מיסטר בין.
יש שאוהבים אותו ויש שלא סובלים אותו,
אבל זה לא משפיע על העובדה שהוא
הפך להיות דמות בינלאומית מוכרת.

תשמעו סיפור עליו:

רואן אטקינסון (זה שמו האמיתי) הוא לא
רק אגדת קומדיה, הוא גם אמן אסטרטגיה
ארוכת טווח. יודע לצפות קדימה.

בתוכנית טלוויזיה בה רואיין, הוא שיתף פעם
סיפור שמוכיח בצורה מושלמת דבר אחד:
כשאתה יוצר את אחת הדמויות המוכרות
ביותר בעולם, כדאי שתהיה גם טוב בלוגיסטיקה.

בתחילת שנות ה-90, בשיא הפופולריות
של מיסטר בין, אטקינסון קיבל החלטה
ממוקדת מאוד: הוא דאג לכך שרשתות
הטלוויזיה האיטלקיות לא יוכלו לרכוש
את זכויות השידור של הסדרה.

למה?
כדי שהוא יוכל לנפוש באיטליה כמו
בן אדם רגיל. בלי המונים. בלי מעריצים
שמבקשים שיעשה את הפרצוף המפורסם.
בלי הופעות פומביות ספונטניות שלא ברצונו.
הוא רצה רק פיצה, גלידה, אספרסו ואנונימיות.
וזה עבד - יפהפה.

במשך מספר שנים, איטליה הפכה למקום
המקלט הבטוח האחרון שלו, אחד המקומות
הבודדים שבהם הוא יכול היה ללכת ברחוב
מבלי שיצביעו עליו, יצלמו אותו או יזהו אותו.
בזמן ששאר העולם צחק ממיסטר בין,
איטליה נותרה לא מודעת לדמותו.

אבל כמו ברוב התוכניות החכמות,
בסופו של דבר הכסף נכנס לתמונה.

בשנת 1997, הכול השתנה עם יציאתו
של סרט הקולנוע "מיסטר בין".
האולפן דחף להפצה עולמית, והפעם
אי אפשר היה לעקוף את איטליה.

ברגע שהסרט הגיע, סדרת הטלוויזיה
באה בעקבותיה - ופתאום איטליה
התאהבה במיסטר בין. בקול רם.
בהתלהבות. בהערצה גורפת.

מאז, הודה אטקינסון באירוניה בריטית
יבשה, המפלט האיטלקי שלו נעלם
בן לילה. בימים אלה, הוא אומר, כמעט
ולא נותר מקום על פני כדור הארץ
שבו הוא יכול לנוע מבלי שיבחינו בו.

זה המחיר של יצירת אחת מדמויות
הקומדיה האייקוניות ביותר בהיסטוריה.
מסתבר שהצלחה לא רק קונה תהילה,
היא מבטלת את היכולת לצאת לחופשה
שלווה ואנונימית.

ואני אוסיף -
למטבע יש שני צדדים.
רוצים את האחד?
אתם תקועים גם עם השני. ​