אוהבים משלים?
תקשיבו לזה
הנה משל ששמעתי: מלך יפה תואר רצה לשאת אישה.
הנשים היפות ביותר בממלכתו עברו בארמון.
חלקן הציעו לו עושר, מעבר ליופיין ומחמדיהן ,אך אף אחת לא הצליחה להרשים אותו מספיק שירצה להפוך אותה למלכה.
יום אחד התייצבה בפתח הארמון אישה ענייה ודרשה לפגוש את המלך, במאמץ רב, הסכים המלך לשמוע מה יש לה לומר.
אמרה לו: "אין לי כל דבר חומרי להציע, אני רק יכולה לתת לך את האהבה הגדולה שיש לי אליך, אם תסכים, אוכל לעשות משהו שיוכיח לך את אהבתי".
זה עורר את סקרנותו של המלך המשועמם וביקש לשמוע מה יש לה להציע.
"אני אבלה 100 ימים במרפסת שלך, ללא מזון וללא מים, חשופה לגשם, לשמש, לקור של הלילה.
אם אצליח לעמוד בכך במשך 100 ימים, אז תהפוך אותי לאשתך."
המלך, שהפתעתו הייתה גדולה מהתרגשותו, קיבל את האתגר.
אמר לה:
אני מסכים, אם אישה מוכנה לעשות את כל זה עבורי, היא ראויה להיות אשתי.
ומיד התחילה במשימה.
הימים עברו והאישה עמדה בסערות הקשות בגבורה
פעמים רבות חשבה שהיא תתמוטט מרעב ומקור, אבל הייתה מתעודדת במחשבה שבסופו של דבר היא תחיה לצד אהובה.
מידי פעם המלך היה מציץ אל המרפסת מתוך חדרו החם והמרווח כדי להביט בה והיה מסמן לה באצבעו לאות עידוד.
כך עברו 20 יום, 50 יום, ובני הממלכה שמחו שהנה בקרוב תהיה להם מלכה.
90 ימים עברו והמלך המשיך מידי פעם להסתכל על האישה כדי לראות מה שלומה.
חשב לעצמו: האישה הזאת מדהימה!
היא ממש אוהבת אותי ושוב היה מסמן לה לאות עידוד.
היום ה-99 הגיע וכל העם נעמד מחוץ לארמון כדי לחזות ברגע שבו יסתיים המועד שנקבע והענייה תוכתר למלכה.
בשעה 12 באותו לילה זה היה אמור להסתיים.
האישה הייתה במצב קשה, רזתה מאד וחלתה.
ואז, בשעה 23:00 של היום ה-100 של האתגר, האישה האמיצה נכנעה והחליטה לעזוב את הארמון.
שלחה מבט עצוב אל עבר המלך המופתע, ומבלי לומר מילה, ועזבה.
הציבור נרעש!
אף אחד לא יכול היה להבין את האישה האמיצה הזאת, איך יתכן שנכנעה כשנותרה רק שעה אחת כדי להגשים את חלומותיה.
היא עברה כל כך הרבה!
בקושי רב הגיעה לביתה ואביה ששמע על מה שקרה יצא לקראתה שאל אותה: למה נכנעת רגע אחד לפני שתהפכי למלכה??
והיא ענתה:
ביליתי 99 ימים ו-23 שעות במרפסת שלו, כשאני עומדת במצבים קשים והוא לא הואיל בטובו לשחרר אותי ממצוקתי, הוא ראה את סבלי ורק עודד אותי להשלים את המשימה מבלי שגילה אפילו מעט חמלה.
כל הזמן הזה חיכיתי לפחות למחווה של טוב לב והתחשבות, וזה לא הגיע.
ואז הבנתי אדם כל כך מרוכז בעצמו, כל כך אגואיסט, לא מתחשב ועיוור, שרק חושב על עצמו, אינו ראוי לאהבתי.
והנמשל, ברור, לא?
כשיש אהבה, לא צריך לסבול. אם כדי שהאדם האהוב יהיה לצדנו, עלינו לסבול, לוותר על עצמנו ולהתחנן, גם אם כואב, צריך ללכת!
בקשרי אהבה לא צריך להקריב, אלא להשקיע וכל אחד משקיע בשני, ומוסיף לו, בהדדיות.