אני חושב שהמכנה המשותף לארגונים פרטיים ושאינם פרטיים, זה מחסור חמור ביכולות ניהול.
נושא הניהול הוא לקונה לאומית, החל מרמת בית הקפה השכונתי ועד לרמה הלאומית.
אנחנו כאומה, מצטיינם בהרבה דברים אך לא בניהול ולא בבחירת מנהלים.
ניהול זה מקצוע לכל דבר, עם תחומי התמחות, עם מטען ידע ומומחיות נדרשים, עם יכולות טבעיות מסויימות נדרשות, עם ניסיון (חיובי ושלילי) נדרש, כבכל מקצוע,
כמו בכל מקצוע יש הרבה גוונים אישיים ודרכים לממשו. מנהלים אינם בהכרח, כמו שאנו לעיתים קרובות טועים לחשוב, אנשים מאד כריזמטיים (הרבה מהמנהלים הדגולים היו צנועים ונחבאים אל הכלים). מנהלים אינם בהכרח יזמים בלתי נלאים (נהפוך הוא. יזמות קדחתנית אינה עולה בקנה אחד בד"כ עם ניהול תקין), אינם בהכרח אשפי פיננסים או יחסי ציבור.
מורה טוב לא בהכרח יכול להיות מנהל בי"ס טוב, רופא טוב אינו בהכרח מנהל בית חולים טוב, כשם שרמטכ"ל אינו בהכרח מנכ"ל טוב או ראש ממשלה טוב.
ניהול, זה שם המשחק.
אנו צריכים להשתפר בנושא. בתי קפה שמנוהלים בצורה חובבנית נסגרים ומדינה שאנו ממנים עיתונאים, אנשי יחסי ציבור או פרופסורים לנהלה לא תשתפר כפי שאנו רוצים.
כמי שעוסק בליווי מנהלים ובהבראת חברות אני מסכים לגמרי: הדסה אינו חריג. אני מעיז לומר שבמרבית החברות שאני מכיר יש כר נרחב מאד לשיפור הרמה הניהולית והתוצאות בהתאמה.