בשבוע שעבר התבשרנו שהאוצר, בניגוד להמלצות בנק ישראל, החליט שלא לעלות את מס ההכנסה בינואר. שעות בודדות לפני מסיבת העיתונאים, במסגרת הכרזת הריבית (שנותרה ללא שינוי) חזר בנק ישראל על עמדתו כי כל סטייה ממתווה המיסוי שנקבע תשפיע לרעה על הגרעון.
מה שיפה בכל הסיפור הוא, שאיכשהו הצליח בנק ישראל בשנים האחרונות להסיר מעצמו כל אחריות לחלקו בגירעון תוך שהוא מצליח לצאת ללא צל של ביקורת בכל דיון תקשורתי בנושא.
כדי להבין את תרומתו של בנק ישראל לגירעון בתקציב הממשלתי כדאי להעיף מבט במאזן הבנק בשנים האחרונות, מאזן שמלמד על עלייה משמעותית בגירעון משנה לשנה ובפרט, משנת 2010 ואילך:
גרעון בהון לשנת 2012 2011 2010 2009 2008 2007
הון מניות וקרן שמורה 3,985 3,985 3,985 3,985 3,985 3,985
יתרת הפסד (42,583) (41,356) (37,945) (20,074) (21,434) (20,821)
סך הכל גרעון בהון (38,598) (37,371) (33,960) (16,089) (17,449) (16,836)

מתוך פרסומי בנק ישראל http://www.boi.org.il/he/NewsAndPublications/RegularPublications/Pages/din.aspx
את העלייה בגירעון בנק ישראל בשנים האחרונות והקפיצה המשמעותית החל מ-2010 מייחסים בבנק ל " לגידול הניכר של הוצאות הפרשי השערים" (מתוך דו"חות 2010, הפרשי השערים בדולר עמדו על כשישה אחוזים באותה השנה). אך לא רק ההפרשים הם הסיבה לפערים, בל נשכח שאת רכישות הדולרים יש לממן בהפרשי ריביות שקל-דולר, ועל כן מיד לאחר מכן מדווח לנו הבנק ש: "הכנסות הריבית נטו הסתכמו השנה ב 27 מיליוני ₪, לעומת 552 מיליונים בשנת 2009. ירידה של 525 מיליוני ₪."
כמו כן מצוין באותם דו"חות כי הכנסות הריבית במט"ח עלו, בעיקר בשל העליה בהיקף יתרות המט"ח אך הוצאות הריבית לציבור (מק"מ) ולבנקים גדלו בכחמישים אחוז משנה קודמת, משום היקף הספיגה המוניטרית (במקרה זה, מכירת אג"ח לציבור תמורת מזומנים) שנדרשה עקב רכישות המט"ח והתרחבות פערי הריביות בין הריבית המקומית לזו שבחו"ל.
לתופעה זו שתי השלכות משמעותיות לעניינינו, האחת גרעון הולך וגדל של בנק ישראל אינו מאפשר, כמו בימים עברו, העברת יתרות זכות (עודפים) לאוצר, דבר שהיה נהוג שנים קודם לכן ושימש כדי להקל על ניהול התקציב ועל עומס המיסים. יתרות אלו יאלצו להגיע ממקור אחר (מישהו אמר מיסים?). השנייה, משמעותית לא פחות, הפוזיציה שלקח בנק ישראל בריבית קצרת הטווח במשק, (פוזיציה שנגזרת מההלוואות שנטל לרכישת מט"ח וגלגולן של אותן הלוואות) , מטה את הכף לטובת המשך הורדת הריבית או לכל הפחות השארתה ברמתה הנוכחית.
אם נוסיף לזה את השאיפה התמידית של בנק ישראל לשמור על יציבות הבנקים ולא לערער את תשלומי המשכנתא בעליות ריבית, נמצא שלקובעי המדיניות יש אינטרס והוא ברור.

מאת: קרן צדוק