מנחם יקירי-
הזמן אינו מקהה את הכאב- הוא מעמעם אותו. המחשבות על הנפטר - נמצאות תמיד איתי.
מרחפות, תלויות בתת-ההכרה, עולות להכרה, וחוזרות ושוקעות חזרה למטה.
ככה היה עם אבא, זכרו לברכה.ששניים עשר שנים לא איתנו. עם אמא- כול בוקר, בשעה 08.30- הייתי מתקשרת אל אמא. שואלת לשלומה, כיצד ערבה עליה שנתה ,מה חלמה, מה תוכניותיה לאותו היום. מה קרה במשדר "האח הגדול" - דברים שעניינו אותה, ומלאו את יומה.
אמא -היתה מנוייה בספרייה העירונית, קראה כול יום את העיתון, צפתה בחדשות, והיתה מסוגלת לנהל שיחות מעניינות עם קטן כגדול.

עכשיו-השעה 08.30 בבוקר - ובשבילי לעולם לא תהייה - אותו הדבר. נשאר ריק , חלל גדול.
כול-כך אני רוצה לספר לה דברים שקרו לי ולנו-אך אוזנה לא כרוייה כבר לשמוע.
צריך להתרגל. צריך להתחזק. צריך להשלים עם המצב.
ואז יותר קשה.
אני יודעת צער, אך גם שמחה - שאמא מתה בלי לסבול. היא שקעה לעולם הבא, כשפחתו נשימותיה - עד שנעצרו כליל.
זה ממש מות צדיקים.
ואמא היתה צדיקה גדולה.
ככול שאכתוב עליה- אולי יוקל לי.
לא יכולנו לשבת שבעה-כי אמא נפטרה יום לפני ערב סוכות. ולמרות שישבנו ביום רביעי, זה היה קצר מידיי- ואנשים באו אליה גם בשישי, ויבואו ביום ראשון ושני, ובאו אליי הביתה,-
כי המוות שלה היה בחטף.
והם מתגעגעים אליה מאוד.
חברים יקרים--
עצם הכתיבה כאן, העובדה שאני מדברת עליה, ואתם איתי באבלי- קוראים וכותבים- משמשת עבורי פתח לניחומים.
האמינו לי- איתכם קל לי יותר.
אני מודה לכם מעומק ליבי .
אילנה