שלום ידידי טיבי,
אנסה לסיים ברוח טובה את הדברים כפי שאני רואה אותם בקצרה (ועל "רגל אחת"):
ההבדל בינינו הוא במינון הצעדים ולא על עצם מהות ההתערבות.
אוקי, השתמשו בנשק הריבית, עברו להלאמה, אך חיש קט האיצו בתוכניות הדפסה (אני יודע שאתה לא אוהב את המילה הזאת ואני כמובן יודע למה) ונזילות אינסופית.
בהתחלה, בנקים וחברות נפלו ("גדולים מכדי ליפול") ואז התערבו הממשלות והעבירו את כל החובות על כתפי הציבור. נו, עכשיו המדינות נופלות ונמצא פתרון הקסם של בנקים מרכזיים וכסף מהאוויר.
לדעתי, יש גבול להתערבות.
אחרת, מה הטעם ומה המשמעות של ניהול משק חופשי ומשוכלל.
בכל הויכוחים הארוכים אנו לא מזכירים כלל את ההיבט המוסרי של המתרחש מול עינינו. אפילו נגידנו המהולל התבטא רבות בנושא בעברו הרחוק.
ידידי,
אני מרגיש מאד לא נוח שעליית מחירי הדיור בעשרות אחוזים היא בסדר, ואז נגידנו בא ומתריע מפני ירידת מחירים של 5%-10% כי המערכת הבנקאית תתמוטט.
אני מרגיש מאד לא נוח שאיזה "לוויתן מלונדון" מפסיד בהימורים כמה מיליאדי דולרים טובים והמנכ"ל המהולל שלו אומר: אופס, סליחה, טעינו, ממשיכים הלאה.
אני מרגיש מאד לא נוח שהקפיטליזם חי ובועט כל עוד העסק דופק, וכשמשהו קורה (ההימורים נכשלו), מזעיקים את כספי הציבור לעזרה.
אני מרגיש מאד לא נוח שבחסות פעלולים חשבונאיים (IFRS המקולל) מרוקנים את קופת החברה ואח"כ הנושים עומדים בפני שוקת שבורה.
אני מרגיש מאד לא נוח שגופים "לכאורה" מכובדים משחקים בנתונים כלכליים לצרכים "לא ברורים" (וכבר כתבתי בעבר על כמה מקרים במיוחד בדיור ובאבטלה).
ועוד ועד ועוד.
בברכה,
אודי
הגב עם ציטוט
