ארה"ב חולה, אירופה חולה, ישראל חולה, סין חולה... אנחנו שמים לב לכולן, כל המחלות, הפילוסוף היהודי צרפתי, מישל דה מונטן, בן המאה ה-16, טען ש"בני האדם חשים יותר את הפחותה שבמחלות מאשר את תחושתה של בריאות שלמה ומושלמת".


אירופה חולה במחלה כרונית - תלמדו לחיות איתה
משברים כלכליים מכונים פעמים רבות "מחלה". אם אכן כך, אז המשבר באירופה הוא מחלה כרונית. אירופה אומנם עברה כמה ניתוחים, מעקפים, אבל היא ממש לא הבריאה. הרופאים אומרים שאולי אסור לה לטוס בתקופה הבאה עד שנראה מה התוצאות. המדדים שלה בהחלט לא תקינים, בספרד לדוגמא האבטלה עומדת על 23%, אבל גם האזורים המזוהמים (בעיקר ספרד ואיטליה) מצבה יציב כאשר התשואות שם ל-10 שנים נמוכות מ-6%. מדובר במחלה כרונית שאירופה תלמד לחיות איתה ואנחנו להתרגל אליה. אין שום דבר שיקרה ביום אחד שיכול להצית את המחלה אלא אולי אם התשואות שם יתחילו לעלות. מה יכול להעלות את התשואות? או אינפלציה או עליית סיכון גלובאלי שישליך גם עליהן. הסיכון לאינפלציה של ביקושים לא גבוה במיוחד, זאת כאשר כלכלת העולם מאטה, אבל כן עלול להיות גבוה מצד פגיעה בהיצע. הסיכון הגבוה ביותר להיצע סחורה הוא כנראה סיכון מחיר הנפט. מה שהופך את מחיר הנפט להערכתנו לסיכון הגדול ביותר כיום לכלכלת העולם.לדאוג כל הזמן מפני מחלות היא מחלה בפני עצמה – פרנסואה דה לה רושפוקו (סופר צרפתי)מאבדים מומנטום? שוק העבודה בארה"ב
נתוני שוק התעסוקה בארה"ב מיום שישי הרסו לכם את החג? הנתונים הצביעו על ירידה בקצב יצור המשרות בארה"ב, לרמה הנמוכה מאז אוקטובר 2011 ושלחו את מדדי המניות למטה. במשק האמריקאי נוצרו בחודש מרץ 120 אלף משרות חדשות לעומת תחזיות ל- 205 אלף. שיעור האבטלה הכולל אומנם ירד מ-8.3% ל-8.2%, אך זאת כאמור לא בשל עליה במספר המשרות אלא בשל ירידה במספר המתייאשים מחיפוש. למה שמישהו יתייאש מלחפש עבודה? זוהי הרי לא פריבילגיה. זה כמו שמישהו יתייאש מלאכול. ובכלל, למה שדווקא עכשיו יתייאשו? אני מצליח להבין למה מישהו יתייאש לחפש בתקופה שהשוק מת, אבל בחודשים הקודמים שוק העבודה התעורר לחיים, אז יותר הגיוני שהרבה מיואשים יחזרו לחפש עבודה. האם שוק העבודה מאותת לנו על האטה מתקרבת בכלכלה האמריקאי? יתכן, אך יתכנו מספר סיבות אפשריות נוספות בניהן:
  • במהלך המשבר גדל מספר מחפשי העבודה בקצב גדול מהרגיל כאשר בני זוג של מפוטרים, כאלה שלפני כן לא עבדו והסתפקו במשכורת אחת, נאלצו גם הם להתחיל לחפש עבודה וכך על כל מפוטר החלו שניים לדרוש עבודה.
  • סטיית התקן הגבוהה של אומדן התעסוקה – שעומדת על 100 אלף. באוגוסט האחרון למשל הנתון הראשוני היה 0, אך לאחר התאמות סטטיסטיות הגיע לבסוף ל-85 אלף משרות. כמו כן, גם הנתון הסופי החודשי הוא לא בהכרח מייצג כאשר גם בין החודשים קיימת סטיית תקן לא קטנה. (ראו גרף)


table_090412.jpg
כמה ניסיון יש לפד עם תוכניות הקלה כמותית? אפס!
"מהרופא יש לפחד יותר מהמחלה" – פתגם צרפתי
טד ריבל בעל תארים בפיזיקה ובמתמטיקה שימושית, וכמו רבים עם הכשרה דומה, מצא בית לכישוריו בוול סטריט. המומחיות של ריבל היא חוב והוא מנהל כעת יותר מ -30 מיליארד דולר בקרנות נאמנות עם רקורד ארוך טווח של כוכבים. ריבל התראיין למגזין בארונס והסביר שלפד ולבנקים מרכזיים אחרים יש אפס ניסיון עם הקלות הכמותיות ועם השפעות הגירוי שהם מזריקים לכלכלה. כתוצאה מכך בשווקים קיימת רמה גבוהה של סיכון מדיניות. "בימים כתיקונם שגיאות מדיניות צנועות יחסית, אך בסביבה של היום טעות מתונה עלולה לגרום להשלכות קיצוניות למדי". ההיסטוריה מראה שלבסוף החוב יתמוסס ורק הנכסים הריאליים יישארו (נדל"ן, מניות וסחורות). עליית מחיר הזהב היא רק סימן לבאות. לפיכך טד מתרחק היום מאג"ח ממשלתיות ומעדיף אג"ח קונצרניות מגובות בנכסים, ובמיוחד במשכנתאות.האיש שתמיד הימר נגד השוק
קל מאד לאנשים לפתח השקפה חלופית לשוק, אבל קשה להם מאד גם ליישם אותה. דיוג קייס עוד בתור נער היה סקרן מאד לגבי נושא המכירות בחסר (הימור נגד השוק) הוא פיתח דעה שרוב הזמן סוחרים ואנליסטים לוקים באופטימיות ייתר. לדבריו "אנשים רוצים להסתכל על חצי הכוס המלאה, בין אם משקיעים פרטיים ומוסדיים, צוותי ניהול של תאגידים וכולם מוטים תמיד לחיוב". "ראיתם פעם מנהל חברה, אשר היה דובי (שלילי) על עתיד החברה שלו?".
האמונה הזאת הובילה אותו כאמור להתמחות בנושא הימור נגד השוק. הוא תמיד מהמר נגד השוק, גם כאשר בשוק יורד וגם בשוק עולה, "לפעמים בסכומים קטנים ולפעמים בגדולים".להלן כמה מיסודות המכירה בחסר שלו:


  • כאשר כלכלות מועדות המדיניות הציבורית (הפיסקלית והמוניטרית) מופעלות ולעתים קרובות מסתירות את המחיר הטבעי הנמוך יותר.
  • הסיכון לתגמול הוא אסימטרי לטובת מכירה בחסר.
  • התשואה הארוכה החיובית על מניות היא רוח נגדית שלא ניתן להתגבר עליה, לכן מימוש של מכירה בחסר לוקחת זמן רב יותר.

העתיד של סין תלוי בטוב ליבם של אוליגרכים
דמוקרטיה או דיקטטורה הן צורות שלטון וקפיטליזם או קומוניזם (סוציאליזם) הן שיטות כלכליות. לכאורה אין קשר בניהן, כלומר תתכן דיקטטורה עם קפיטליזם ודמוקרטיה עם קומוניזם. אלא שבפועל מצבים כאלה לא קורים. זאת מכיוון שבשיטה הקומוניסטית-סוציאליסטית יש צורך במתכנן מרכזי, כזה שהכוח בידיו להחליט והכוח תמיד הביא איתו שררה. למעשה, קשה מאד למצוא דוגמאות ל"עריצים טובים". וכך קרה שבכל המקומות בעולם שבו היה קומוניזם, התפתח גם שלטון דיקטטורי. ולהפך קרה בקפיטליזם. שם הכוח נותר בידי העם והעם הוא זה שנתן את הכוח לשלטון - דמוקרטיה.
מקרה לא ברור הוא המקרה של סין. לאחרונה פורסם בארה"ב ספר בשם "למה אומות נופלות" שטוען שסין לא יכולה להתפתח לעבר יעדיה הכלכליים אם היא לא תפתח את החברה שלה לדמוקרטיה. האם באמת מנהיגיה האוליגרכים של סין מאמינים שיש צורך בעתיד שייבנה על חינוך, יצירתיות, משמעת אישית ועבודה קשה? וזאת במקום להשתמש בכוחם כדי לשדוד מכיסם, כמו שעשו אוליגרכים במקומות אחרים בעולם? אנחנו רוצים להאמין שכן. אם אכן האוליגרכים הסינים כל כך מתקדמים ביחס למקביליהם בשאר העולם, אז למה הם לא מוכנים גם לפתיחות פוליטית גדולה יותר? שאלות אלה ממשיכות להעסיק גם את המשקיעים האופטימיים ביותר לגבי סין. "אל תהרגו אותו, יש לו סיפור לספר" – טרוצקי על רוצחוחג שמח