זו שאלה מאוד מורכבת בשל אלמנט הזמן. בנקודת הזמן הנוכחית, מצב הכלכלה המקומית בהחלט מצויין.
הביצועים אינם מדהימים, אבל ביחס לעולם קיימת יציבות לא מעטה, אחוז אבטלה נמוך ועוד פרמטרים חיוביים.
הבעייתיות מתחילה כשמנסים למתוח קו שנתיים אחורה ושנתיים קדימה. אז מגלים כי הצמיחה הפורמאלית כלל
אינה מחלחלת לאוכלוסייה, האינפלציה הריאלית בשמיים (להערכתי מעל 10%), בועת נדלן ונכסים , ופערי
מעמדות הולכים וגדלים.
כלכלה היא פעמים רבות תוצר של סוציולוגיה ולכן החשש העקרי של הנגיד הוא מקריסה באחת ונפילת אחד הכדורים
ארצה מבין אלה שבהם הוא מלהטט. במה דברים אמורים: בארה"ב - בעית אבטלה ונדלן. באירופה - בעית משבר
חוב, ובנקים. אסיה- אינפלציה. ישראל - הכל כולל הכל. אנו מצויים על מצב של בלימה, ובינתיים היצואנים שורדים,
האזרחים מחוסרי הדיור לא מבעירים את הרחוב, והעלאת המחירים לא מפילה את מעמד הביניים. כשכל כך הרבה
אפשרויות לפיצוץ קיימות סביר שמשהו מהן יתרחש וזו הדאגה. הרבה יותר קל להתמודד עם ביעה נקודתית ברורה
מאשר עם אין ספור בעיות שהטיפול בהן תמיד מתנגש האחת עם רעותה. כך לדוגמא, ברור כי ברננקי הרוצה לדחוף\
את השוק (דיור, צמיחה, אבטלה) והמשקיעים ישמור על ריבית נמוכה. ואצל פישר? אינפלציה משמעה העלאת ריבית,
אך זה יכביד על השוק והבורסה, ואי העלאת ריבית ימשיך לנפח את בועת הנדלן אך שוב העלאת ריבית תגרום לקריסת
היצואנים וכך הלאה.