אינני מתיימר להבין בזהר.
אך חושבני שמן המוסכמות הוא, שדרגה ג' שמצוטטת מהזהר (יראת הרוממות) אינה דרגה שאדם רגיל יכול להגיע אליה. זו עבודת הצדיקים.
לעניין האנוכיות.
בוא נראה את מהלך וסדר התפילה.
קמים בבוקר , מודה אני וכו' קרבנות, פסוקי דזמרה(משבחים את הבורא),אח"כ מקדשים את מעלת הבורא ומייחדים אותו בקריאת שמע.
ובשיא של התפילה, תפילת שמונה עשרה , אנו מתחילים לבקש בקשות. על מי?
כמובן על עצמנו, שיתן דעת, שיסלח, רפו"ש, ברכה לאדמה, וכו' וכו'
האין זה דבר שמתבקש שיקרה ההיפך ? כאילו אנחנו משחדים אותו ית'?
משבחים מרוממים מתייחדים ואחרי כל זה אומרים לו, עכשיו נגיע לכוונת התפילה , תן לנו זה וזה .
בספר "המשך רנט" מבאר שזה רצונו של הבורא שאנחנו נעמוד ונדרוש דווקא בשיא ,אבא תן לנו בריאות, תן לנו חכמה, וכו' וכו'
היינו שאנוכיות זו היא לא אנוכיות לשלילה (כמו כל דבר בעולם שאפשר להשתמש בו לחיוב או לשלילה) זה שאדם חושב על עצמו ומתפלל ומבקש מאלוקים תן לי דבר מסוים הוא לאוו דווקא שלילי.
אותו דבר כאשר אדם הנותן בשביל טובת הנאה , הרי זו מצווה היחידה עליה נאמר "ובחנוני" היינו שאלוקים מבקש ודורש תתן ותבחן אותי האם אני מחזיר או לא.
האם אדם שעושה את המצווה בשביל כוונה זו של ה"בחנוני" חוטא למטרה?
ומה עם "מתוך שלא לשמה בא לשמה"? להרגיל את הנותן לתת בשביל "בחנוני" עד ש"הרגל נעשה טבע שני" (כמבואר בתניא)
יום טוב.