בעיניים פקוחות

הדברים נכתבו ע"י אמנון שמוש, כיום בן 80, סופר (ספרו המוכר ביותר הוא "מישל עזרא ספרא ובניו") חבר קיבוץ מעיין ברוך.

חרף הדרדרות ראייתו עד כמעט עיוורון, ראייתו את המציאות בארצנו מפוקחת וחדה:



במאה הזאת

השעון לא מתקתק,

המטלפן לא מחייג,

הסנדלר לא מתקן עקבים

והשלטון לא מתקן עוולות.

במאה הזאת

אין גרעינים באבטיח,

אין תאי טלפון ברחובות,

אין שיויון בקיבוצים

ואין אידיאולוגיה בפוליטיקה.

במאה הזאת

נתעשרה העברית בביטויים כמו נשימה עצמונית,

כשלון חלוץ ונבצרות מאונס.

שר בלי תיק הוא מעמד נדיר ומכובד.

בית הבראה נקרא צימר,

בית אבות נקרא אחוזה

ובית בושת – הממשלה.

במאה הזאת

מתבלט הדור השלישי בסלולרי ובמשפחה.

הנכדים מלמדים אותנו להשתמש במחשב ובשאר אביזרי האלף השלישי.

במאה הזאת

כבר לא שותים גזוז, צוף , מיץ פז ומי ברז.

שוטים מנהיגים את המדינה שלנו, ועוד כמה מדינות.

מאירן עד קוריאה, מהודו ועד בוש.

במאה הזאת,

מליונים נהרגים במלחמות ומתים ברעב וממחלות.

אלא שהפעם הכל מצולם ומתוקשר, מסודר ומשודר.

במאה הזאת

מגדלים עגבניות בטעם אננס,

פלפלים בטעם תות ובידור בטעם רע. בלשון המעטה.

במאה הזאת

נעלמו מכונות הכתיבה, הפתיליות, הגטקעס, הצניעות והבושה.

במאה הזאת

יושב ראש הכנסת והסוכנות מציע לנו להצטייד בדרכון זר.

פרסי או גרמני? סודני או תימני?

במאה הזאת

המשורר יכתוב: משיח לא בא, משיח גם לא מסַמס.

במאה הזאת – המאה של נכדי – הייתי רוצה להרגיש בבית...

ואינני יכול.

סבא.