פרשת "אחרי-קדושים", עזות מביאה לידי עבירה?
בס"ד
פרשת "אחרי מות-קדושים"
פרשת קדושים מסתיימת בפסוק: "קדושים תהיו כי קדוש אני".
על כך דורשת הגמרא (תענית ז:):"אמר ר' המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה. שנאמר:ומצח אישה זונה לך". ר' נחמן אומר בידוע שנכשל בעבירה. שנאמר:"הי הלך ולא אמר יהיה לך". אמר רבא בר הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע! שנאמר: "העז איש רשע".
מגמרא זו עולה הקשר הישיר בין "עזות הפנים" לבין "איסורי עריות". מה הקשר בין אדם שיש לו עזות פנים לסופו שבא לידי עבירה?
אלא צריך לזכור, כי האיסורים שאסר הבורא על האדם הם בעצם "מסגרות". שבת זו מסגרת, כבוד אב ואם , כשרות וכן על זו הדרך. לכל מסגרת (איסור) יש את החוזק שלה. כך למשל, אינו דומה האדם שרצח את חברו לאדם שלא הניח תפילין. לאיסורי העריות,
טבע
הבורא מסגרת חזקה וחמורה מאוד. חז"ל במכילתא (משפטים) על הפסוק "שם שם לו חוק"- אלו העריות הנקראים חוקים כדי לבטא את העוצמה שלהן(חוק הוא קבוע). ולכן הפורץ אותן, לא דומה כפורץ מסגרת פשוטה כמנעול.
וכעת גם יובן הקשר, כיוון שבעז פנים יש מנה גדושה של חוזק והעזה לפרוץ אפילו את המסגרת הכל כך חזקה שטבע הבורא באיסורי עריות אמרו עליו-על אדם כזה שהוא מוכרח להיות "עז פנים" דהיינו, אדם שאין לו גבולות.
ובאותו הקשר הגמרא במסכת כלה (פ"ב) מביאה את המאורע הבא:
"פעם אחת היו זקנים יושבים בשער, ועברו לפניהם שני תינוקות, אחד כיסה את ראשו ואחד גילה את ראשו, זה שגילה את ראשו [אשר היה זה סימן של חוצפה ועזות פנים], רבי אליעזר אומר ממזר, רבי יהושע אומר בן הנדה, רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה.
אמרו לו לרבי עקיבא: "היאך מלאך לבך לעבור על דברי חביריך? [=איך יש לך אומץ לחלוק על חביריך?]"
אמר להן: "זה אני אקיימנו [=אני יוכיח שהצדק איתי]"
הלך אצל אמו של תינוק, וראה שהיתה יושבת ומוכרת קיטנית בשוק
אמר לה: "בתי, אם את אומרת לי דבר שאני שואלך, אני מביאך לחיי העולם הבא"
אמרה לו: "השבע לי"
היה רבי עקיבא נשבע בשפתיו ומבטל בלבו.
אמר לה: "בנך זה מה טיבו?"
אמרה לו: "כשנכנסתי לחופה נדה הייתי, ופירש ממני בעלי ובא עלי שושביני, והיה לי בן זה, נמצא התינוק ממזר ובן הנדה".
אמרו [החכמים] "גדול היה רבי עקיבא שהוביש [=בייש] את רבותיו
באותה שעה אמרו "ברוך י"י אלהי ישראל שגילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף"
במה נחלקו ר' אליעזר? ו ר' יהושוע?
אלא אומר ר' אליעזר: ילד זה ממזר מפני שנולד מאיסורי עריות-דהיינו, מתנהג בכזו עזות-בהכרח שהמידה הזו המקוננת בו, קיבלה בירושה - מהאנשים שילדו אותו לעולם בדרך של עזות, בדרך אסורה (פריצת מסגרת).
לעומתו, ר' יהושוע, מסיק שתכונת העזות המולדת שורשה הוא בנפש. וכל כך למה? מפני שהדם (נידה) הוא הנפש. ולכן, חוסר זהירות בעניני הדמים הוא שהוביל לנפש עזה.
אבל ר' עקיבא מדבר על כך שעזות היא תכונה המגיעה משני מקורות רעים. המקור הראשון: איסורי עריות. והמקור השני: נידות. ר' עקיבא סובר שהפגם הוא גם גנטי –גופני שההורים שיש בהם עזות בהכרח הוא שיולידו עזים. והפגם הוא גם פגם נפשי ("הדם הוא הנפש"-נידה) שורשי ולכן מסיק ר' עקיבא שילד זה בנוסף לכל הוא גם בן הנדה.
לסיכום, מצווה התורה אותנו להתנהג ברוח הקדושה. "קדש עצמך במותר לך"- ודע שלא רק בנפשך הדבר, אלא גם בנפש צאצאיך. ככל שנתקדם בימים אלה למדרגות גבוהות יותר כך נזכה להמשיך שפע רוחני על כל עם ישראל. הדברים לעיל, מתומצתים מתוך דברי המהר"ל בנ' הבושה.
שבת שלום,
אודי כהן
חבר המכון הגבוה לתורה ומנהל פורום יהדות
באוניברסיטת בר אילן.
מייל: udi6519@gmail.com
.
