פרשת "תצווה"-את הכבש האחד תעשה..

בס"ד
"פרשת תצווה"
לרפואת אברהם בן פורטונה ואורלי בת מרים

התורה ממשיכה ב"פרשת תצווה" לעסוק במשכן כאשר היא מתארת לנו את הקרבת הקרבנות.

"כבשים בני שנה שנים ליום תמיד...את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".

והנה, בהקדמה לספר "עין יעקב", מובא מדרש פלאי וזה לשונו: "בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר (דהיינו, שכולל בתוכו את כל התורה) והוא:"שמע ישראל". בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "ואהבת לרעך כמוך". שמען בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני בין הערבים".

עמד ר' פלוני ואמר: הלכה כבן פזי".

המדרש הזה טעון בירור שכן לדעת בן זומא, שסובר כי "שמע ישראל", כולל בתוכו את כל התורה אפשר להבין, מאחר שפסוקים אלו מבטאים את הדביקות הגמורה בהקב"ה. אלו מבטאים:"עבודה מאהבה: בכל ללבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ועל כן, העובד מאהבה חזקה עליו שקיים את כל התורה. אותו אדם לא מחפש שיגידו לו או יכריחו אותו. הוא עושה הכול מתוך אהבה.

בן ננס שסובר "ואהבת לרעך כמוך"- כלולה כל התורה, נוכל להסתדר עימו. שכן מקדמת דנא, הלל שעליו מסופר הספור הידוע עם אותו גוי שביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת. והלל עונה מיד לאותו גוי: "מה דעלך סני לחברך לא תעביד ואילך פרושא זיל גמור". (דהיינו, מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברך וכל שאר התורה פירוש למשפט זה). הלל למעשה, אומר לו: כמו שאתה לא רוצה שיעברו על דבריך, כך גם הקב"ה לא רוצה שתעבור על דבריו, ואם תשאל מה הקב"ה רוצה, זה לך ולמד בבית המדרש.

רק רבי שמעון בן פזי שאומר: "את הכבש האחד תעשה בוקר" שזו תמצית התורה, אינו מובן. מה המיוחד בפסוק שעד כדי כך נפסקת הלכה כמותו?

התשובה לכך, היא יסוד עצום בכל מה שקשור לעבודת השם. קרבן התמיד, היה מוקרב בבית המקדש מדי יום ביומו בזמן קבוע וכמובן בסדר עשייה קבוע. לא משנה אם זה שבת חג יום כיפור או סתם יום של חול קורבן התמיד היה קרב במועדו ובזמנו ולא יעבור. קרבן זה הוא סמל ומופת לצורת עבודת האלוקים הנדרשת מכל יהודי והיא במילה אחת: קביעות.

הקביעות מורה על רצינות ועל דביקות מאין כמותה. בעבודת ה' נדרשת קביעות , רצינות ואם לא, אז חסר בעבודת ה'. דברים אלו כוונתם לאנשים העמלים לפרנסת ביתם באותה מידה של בן התורה היושב ולומד במשך היום. אם אדם יודע שיש לו לפחות שעה אחת בה הוא קבוע עיתים לתורה, שהוא מתמסר בכל כוחותיו ולא משנה מה יציעו לו או יפתו אותו, על אדם כזה ניתן לומר ששי לו "עולת תמיד". יש לו שעה אחת ביום שהיא קרבן תמיד לה' . הוא עובד בתמידות, ברצינות ובקביעות ונחשב לו שקיים כל התורה כולה. כמובן שאין הכוונה שבמצווה אחת שיעשה האדם בתמידות על ידה יפטר ח"ו מכל המצוות, אלא שבעשותו מצווה אחת, מראה הוא שהוא עבד לה' יתברך מסור ונאמן ועבודתו רצויה.

לסיכום, בא ר' שמעון בן פזי ואומר: בקרבן התמיד נמצא סוד התמצית של כל התורה כולה. המנוע החזק שמניע את כל עבודת ה' של האדם היא היציבות הנלמדת מקרבן התמיד המובא בשעתו מידי יום ביומו ללא הפסקה וללא כל עצירה, זוהי עבודת ה, הנירצת ולכן הלכה כמותו. ( מתוך המהר"ל נ' אהבת רע, פ"א)

שבת שלום,
אודי כהן
חבר "המכון הגבוה לתורה", אוניברסיטת בר-אילן
מייל: udi6519@gmail.com