תום ג'ונס

הוא היה בן 16 כשהוא התחתן איתה.
בלי חליפה. בלי שמלה לבנה.
בלי תזמורת שמנגנת ברקע.
רק נער מתבגר עצבני, מעיירת כורים
בדרום ויילס, עומד לצד הנערה היחידה
שאהב אי פעם. שמה היה לינדה טרנצ'רד.

הרבה לפני שהעולם הכיר אותו כטום ג'ונס,
לפני ההמונים הצורחים, אורות לאס וגאס,
תקליטי הפלטינה - הוא היה תומאס ג'ון וודוורד.
ילד ממעמד הפועלים מפונטיפריד שהתאהב
בגיל 12 ולא הפסיק לאהוב.
הם גדלו יחד. אותם רחובות. אותם בתי ספר.
אותם חלומות שהרגישו גדולים מדי לעיירה קטנה.

בגיל 16, לינדה הייתה בהריון.
ב-2 במרץ 1957, הם התחתנו בשקט.
בלי כותרות. בלי מצלמות.
רק נדרים שהחליפו בחדר עירייה פשוט
שהדיף ריח של פוליש לרצפה.

בנם, מארק, נולד זמן קצר לאחר מכן.
טום עבד במהלך היום כדי לפרנס את משפחתו.
בלילות, הוא שר במועדוני פועלים מלאים בכורים,
שלא מחאו כפיים מתוך נימוס - או שהם האמינו
לך, או שלא. הלילות האלה הקשיחו אותו.
אם הצלחת לכבוש את הקהל הזה,
היית יכול לכבוש את כל אחד בכל מקום.

באמצע שנות ה-60, העולם גילה את מה
שהכורים הוולשים כבר גילו לפני כן.
להיטים שכולם מכירים כמו “It’s Not Unusual”
או "דליילה" (“Delilah”)
או “Green, Green Grass of Home".
תומאס ג'ון וודוורד הפך לטום ג'ונס - כוכב בינלאומי.

בזמן שהעולם צעק את שמו, לינדה
נשארה בבית. היא גידלה את בנם.
היא שמרה על יציבות משק הבית.
היא צפתה בנער שנישאה לו הופך
לגבר שהעולם הרגיש שהוא שייך לו.

הנישואים לא היו מושלמים.
טום הודה מאוחר יותר בבגידות במהלך
סיבובי הופעות. התהילה כמעט אף פעם
לא בוחנת את האופי שלך בעדינות,
היא מכה בחוזקה.
הוא עשה טעויות. חלקן פומביות מאוד.
כואבות מאוד. אבל לינדה נשארה.
לא בגלל שהייתה חלשה. אלא בגלל
שהיא הכירה אותו לפני אור הזרקורים.
לפני האגו. לפני החליפות הצמודות
והפרסונה הבימתית.

פעם אחת היא ביקשה ממנו לא להביא
את "טום ג'ונס" הביתה.
"נישאתי לתומס ג'ון וודוורד." היא אמרה,
"וזה הגבר שאני רוצה."

הם נשארו נשואים כמעט 60 שנה.
בשנת 2016, הכול השתנה.
לינדה אובחנה עם סרטן ריאות סופני.
טום ביטל את סיבוב ההופעות שלו.
הבמה החשיכה. האיש שמילא אצטדיונים
ישב בשקט ליד מיטת בית חולים,
לא בטוח איך הוא ישיר שוב אי פעם
בלי שהיא תקרקע אותו למציאות.

אפילו בימיה האחרונים, היא עדיין
הייתה המרכז שלו.
והיא נתנה לו הוראה אחרונה:
פשוט תמשיך הלאה!
היא אמרה לו שעדיין יש לו חיים לחיות.
שירים לשיר. אוויר לנשום.

ב-10 באפריל 2016, לינדה נפטרה בגיל 75.
טום היה הרוס.

מאוחר יותר הוא הודה שהיו בקרים
שלא הצליח לקום מהמיטה.
הוא שחזר על כל טעות. כל סיבוב הופעות.
כל פעם שלא היה בבית.
האבל היה קשה.

במשך זמן מה, הוא שקל לא להופיע שוב לעולם.
בנם מארק הוא שאמר לו לבסוף את מה
שהיה צריך לשמוע:
"אם תפסיק לשיר, תדעך."

לאט לאט, טום אסף כמה מוזיקאים בחדר מלון.
בלי קהל. בלי אורות. רק מיקרופון וזיכרונות.

הוא שר. הצלילים הראשונים כאבו.
קולו נסדק. רגשות איימו להציף אותו.
אבל הוא מצא משהו בתוך האבל - אפיק לתת
לכאב לעבור דרך המוזיקה, במקום להטביע אותו.

הוא חזר לבמה. לא כאמן הראווה של שנות ה-60.
אלא כאדם שאהב באמת, הפסיד באמת - ועדיין
בחר להמשיך, כמילוי צוואה.

כיום, סר טום ג'ונס מכר יותר מ-100 מיליון תקליטים.
אבל אם תשאלו אותו מה באמת הגדיר את חייו,
זו לא תהילה. זו הנערה מפונטיפריד שנישאה לו
כשהיו בקושי ילדים. אהבתם לא הייתה מושלמת.
היא הייתה פשוט אמיתית.