הם שם לפני שלא יהיו

אני בן ארבעים וחמש. ורק לפני שבועיים הבנתי משהו על אמא שלי — משהו שאני מתבייש בו עד היום. אינני מבין איך לא שמתי לב לכך קודם.

היא בת שמונים. היא חיה לבדה בבית קטן בצבע בז׳, שבו היא גרה כמעט חמישים שנה. אותו הבית — עם תריסים מתקלפים ומכשירי חשמל ישנים שהיא מסרבת בעקשנות להחליף, כי, כמו שהיא תמיד אומרת, “הם עדיין עובדים”.

ביום רביעי האחרון היא התקשרה אליי ואמרה:
— דניס… אני צריכה עזרה עם רשימת הקניות. תוכל לבוא? נדמה לי שאני מתחילה לשכוח דברים.

התגובה הראשונה שלי?
עצבנות.

דדליינים בעבודה.
עניינים של הילדים.
חשבונות על השולחן.
מאות דאגות שמושכות אותי לכל הכיוונים.

— רק תגידי לי מה צריך, — עניתי. — אזמין הכול אונליין.

היא שתקה זמן רב.
ואז לחשה בשקט:
— הייתי רוצה שתבוא.

באתי.

במטבח כבר עמדו שלוש שקיות קניות מסודרות בקפידה.
— אמא… כבר היית בחנות, — אמרתי מבולבל.

היא הניפה את ידה:
— זה רק ההכרחי. אני צריכה עוד משהו.

היא פתחה מחברת — אותה מחברת עם ספירלה שהיא משתמשת בה כבר שנים — והושיטה לי אותה.

ברשימה היה כתוב:
• ענבים
• נייר סופג
• שמנת לקפה
• חברה

הכול בתוכי נעצר בבת אחת.

היא נראתה נבוכה — כמו ילדה שנתפסה עושה משהו אסור.
— פשוט… לא ידעתי איך לבקש ממך לבוא אחרת, — לחשה. — אתה תמיד כל כך עסוק. לא רציתי להפריע.

המילים האלה — שקטות ופשוטות — פגעו בי חזק יותר מכל דבר אחר בשנים האחרונות.

אמא שלי.
האישה שעבדה בשתי עבודות ובכל זאת לא החמיצה אף הופעה או תחרות שלי בבית הספר.
ששמרה כל ציור שציירתי.
שבמשך עשרות שנים שמה את עצמה במקום האחרון.

היא הרגישה שהיא חייבת להעמיד פנים שהיא זקוקה לקניות,
רק כדי לזכות בביקור של הבן שלה.

חיבקתי אותה כל כך חזק עד שהיא צחקה:
— בעדינות, אתה עוד תשבור אותי.

לא הלכנו לחנות.

במקום זאת ישבנו ליד שולחן המטבח הקטן, עם מפיות עם חמניות — אותן מפיות שנמצאות שם עוד משנות התשעים.
דיברנו על הכלב החדש של השכנים.
על אבא.
ועל כמה שהוא חסר לנו.

נשארתי יותר זמן ממה שתכננתי.
שתיתי קפה נמס פשוט.
והקשבתי — באמת הקשבתי — כמו שהיא הקשיבה לי פעם.

לפני שהלכתי, היא ליוותה אותי לדלת והחזיקה את היד שלי קצת יותר זמן מהרגיל.
— עשית לי את כל השבוע, שמש שלי, — אמרה בשקט.

בדרך הביתה מחשבה אחת לא הרפתה ממני:
כמה פעמים היא עמדה ליד החלון, בתקווה לראות את המכונית שלי בחצר?
כמה פעמים אמרה לעצמה:
“הוא יבוא כשיהיה לו זמן”,
והבית ענה לה בבדידות?

הבנתי שבאיזשהו שלב בדרך החיים הבוגרים —
בין העבודה, האחריות והרעש —
התחלתי להתייחס אליה כאל סעיף בלוח הזמנים שלי.

אבל בשבילה
מעולם לא הייתי סעיף.

הייתי העולם שלה.

וכל מה שהיא רצתה,
היה שעה אחת עם הבן שלה
בבית שבו גידלה אותו
אם זה יגרום לך עכשיו להיכנס לרכב
ולנסוע לאימא או אבא
או אח או אחות
שהשארתם מאחור בגלל כול מיני סידורים
כאלה ואחרים עשיתי את שלי