סליחה מעומק הלב

היה זה עוד אחר צהריים מתיש כשבתי
בת ה-10 רצה אליי - דמעות זולגות
על לחייה.

"אימא... הוא שוב צחק על השיער שלי."
ליבי התנפץ.

היא רק לאחרונה החלימה מסרטן.
הטיפולים גבו כמעט הכול - את כוחה,
את חיוכה ואת רוב שערה.
ועכשיו, היא נאלצה להתמודד עם האכזריות
הזו בבית הספר. ילד בכיתה לעג למראה שלה.

חיבקתי אותה חזק ולחשתי,
"פשוט תתעלמי ממנו, מתוקה."
היא הנהנה. היא תמיד הקשיבה.
אבל למחרת, זה קרה שוב.

אני אם חד הורית, שמתמודדת עם שלוש
עבודות רק כדי לשרוד. עדיין טובעת
בחובות מחשבונות הטיפולים שלה.

באותו לילה, כשראיתי אותה בוכה על משהו
שלא יכולתי לתקן עם תרופות או כסף...
פשוט נשברתי.
לא יכולתי להגן עליה מהעולם.
בכיתי - ממש מולה.
אבל באותו יום קיבלתי החלטה.

גיליתי איפה הילד גר, וביום ראשון
צעדתי לביתו וסיפרתי לאביו הכול.

האב הקשיב בשקט, ואז ביקש ממני בנימוס
ללכת הביתה ולחכות לו שם.
חזרתי בלב כבד, תוהה מה כבר הוא יעשה.

חצי שעה חלפה.
חיכיתי... כועסת יותר מרגע לרגע.

"שניהם אותו דבר", חשבתי. הילד והאבא.
בלי התנצלות. בלי בושה.

אבל אז...
ראיתי אותם צועדים לעבר דלתנו.

הילד - ראשו מגולח לחלוטין.
והאב, בעיניים דומעות, כרע ברך מול בתי.

"בני לא הבין מה עברת", אמר ברכות.
"אבל וידאתי שהוא ילמד את משקלן
של המילים שלו."

הילד, אוחז באוזניו הערומות, אמר
מבעד לדמעות, "אני מצטער... לא
התכוונתי לפגוע בך."

גם האב וגם הבן עמדו שם, ענווים,
מבקשים סליחה.
באותו יום, משהו יפה התחיל.
משהו שנובע מהבנה, חמלה ואמפתיה.

עכשיו, כל אחר צהריים, בתי חוזרת
הביתה מחייכת. "הילד הזה", היא אומרת,
"הוא החבר הכי טוב שלי עכשיו.
הוא תמיד חולק איתי ממתקים. הוא עוזר
לסחוב את הספרים שלי. הוא אומר שאני
הילדה הכי חזקה שהוא מכיר."