הקומה ה -80

הקומה ה־80

היֹה היו שני אחים שגרו בקומה ה־80 של
מגדל גבוה. יום אחד, כשחזרו הביתה,
גילו לאכזבתם שהמעליות אינן פועלות.
לא נותרה להם ברירה אלא לטפס
את כל הדרך ברגל.

הטיפוס היה קשה ומעייף. כשהגיעו
לקומה ה־20, מתנשפים ומזיעים,
החליטו להניח שם את תיקיהם ולחזור
לקחתם למחרת. הם המשיכו לטפס
מעט יותר בקלילות.

בקומה ה־40, עייפות הדרך החלה לתת
את אותותיה. האח הצעיר התחיל לרטון
ולקטר, עד שגם אחיו הצטרף לריב.
הם המשיכו לעלות, מדרגה אחר מדרגה,
מלוּוים במריבות לכל אורך הדרך עד
שהגיעו לקומה ה־60.

שם, מתוך ההבנה שנותרו להם רק עוד
20 קומות, החליטו לשים קץ לוויכוחים
ולהמשיך בשקט. וכך, בשלווה יחסית,
הם טיפסו עד שהגיעו סוף־סוף לדלת
דירתם בקומה ה־80.

אבל אז – ההבנה הכתה בהם:
המפתחות נשארו בתיקים… בקומה ה־20.

הסיפור הזה הוא לא רק על מדרגות –
הוא על החיים עצמם.

בצעירותנו, אנחנו מטפסים במדרגות החיים
בעיקר כדי לרצות אחרים – את ההורים,
את המורים, את החברים.
אנחנו תחת לחץ תמידי, עד שבגיל 20
אנחנו כבר עייפים, ומשילים מעלינו את העומס.

משוחררים מהלחץ, אנחנו עובדים בהתלהבות,
חולמים חלומות גדולים. אבל בגיל 40,
לעיתים משהו מתחיל להישבר – אנחנו
מאבדים את החזון, מתרגלים להתלונן ולבקר,
וחיינו מקבלים טעם מריר.

ואז, בגיל 60, אנחנו מבינים שנותר מעט זמן,
ומתחילים ללכת בשקט ובשלווה את הקטע
האחרון של הדרך. נדמה לנו שכבר שום
דבר לא יכול לאכזב אותנו – עד שאנחנו
נזכרים בחלום הישן, זה שזנחנו לפני עשרות
שנים… ושבכלל לא ניסינו להגשים.

אז מה החלום שלך? לך אחריו עכשיו –
כדי שיום אחד, בקומה ה־80 שלך,
לא תעמוד מול דלת סגורה
עם מפתח שנשאר מאחור.