השראה: למה אנחנו פועלים מהבטן ולא מהראש

תארו לעצמכם שזה יום ההולדת של הילד. כמה עשרות ילדים ומבוגרים מתגודדים בחצר, ואתם במטבח, מחכים לצלצול הטיימר של התנור. אלא שטעות בתבנית, בטמפרטורה או באחד משלבי ההכנה גרמה לכך שבלילת הפאדג' האיכותית שלכם - כולל שוקולד בלגי משובח וכמויות נדיבות של חמאה - יצאה מהתנור בצורה ומרקם שמזכירים, איך נאמר, קקי. אתם יודעים שהעוגה הזאת טעימה להפליא, לפני כמה רגעים השחלתם אליה קיסם וליקקתם את השפתיים; אבל אתם מרגישים שזה גועל גועל נפש. אין סיכוי שאף אחד מהאורחים ייגע בה. גם אתם לא. ויש אפילו מחקרים שיוכיחו את זה.

לדחייה המובנת אך הלא הגיונית הזאת אחראי מנגנון הא־מונה - מנוע התנהגותי קטן שגר בתוכנו, עובד אוטומטית, מופעל אסוציאטיבית ולעתים קרובות פועל בניגוד מוחלט להיגיון. וגם בניגוד מוחלט לאמונה - אותו מערך ידיעות שיש לנו על העולם ונדמה לנו שהוא המפעיל אותנו. אם האמונה אמורה לגרום לנו להתנהג לפי מה שאנחנו מאמינים שהוא אמיתי, הא־מונה למעשה גורמת לנו להתנהג לפי מה שאנחנו מרגישים שהוא נכון.
מפעל הא־מונות מנקז דרכו רבות מההתנהגויות שלנו, מתווך בין הרגשות הכי בסיסיים, הכי קמאיים (פחד, למשל), לעולם החיצון, ונותן לרגשות הללו ביטוי גם כשהרציונל מנסה לסלק אותם. אם נחשוב על הנפש כעל מסננת, הא־מונות הן החורים. אנחנו חומקים דרכן החוצה, על הטוב ועל הרע שבכך.
לאשה שהגדירה את הא־מונה קוראים פרופ' תמר גנדלר, פילוסופית וחוקרת בכירה באוניברסיטת ייל. ה־אמונות הן תשובה לשאלה שהטרידה אותה שנים - מה הקשר בין כל המקרים שבהם אנחנו מתנהגים בניגוד לאמונה שלנו וגם בניגוד לרצון שלנו? אחד מרגעי ההארה שלה בדרך לגילוי התרחש במכוניתה, בצומת סואן במרכז עיר גדולה. פרופ' גנדלר - פמיניסטית, בתו של רב רפורמי שחשף את יהודי ארצות הברית למשנתו של מרטין לותר קינג וליברלית שתומכת בקידום מיעוטים - ראתה גבר שחור עומד לצד הכביש, ומיהרה לנעול את דלתות הרכב שבו ישבה. כל מערך האמונות הליברלי שלה, כמו גם העובדה שהיה מדובר באדם צעיר בלבוש מהודר, אולי אחד מאנשי העסקים שגודשים את האזור, לא מנעו ממנה ללכת עם ההתנהגות הא־מונית, האוטומטית, למראה גבר שחור - להתגונן מפניו.
גנדלר עדיין מזועזעת מעצמה כשהיא מספרת את הסיפור הזה. אבל לא תמיד, היא אומרת, הפער בין אמונות לא־מונות לוקח אותנו למקומות קשים. הפער הזה הוא גם בדיוק מה שמאפשר לנו ליהנות מספרות טובה, מסרט אימה, מקפיצת באנג'י. במרחב הצר שבין אמונות לא־מונות, אנחנו נהיים בני אדם.

מה כל כך הרמוני בשתיית קפה
"א־מונה - Alief, על משקל Belief - היא הדרך הראשונית ביותר שבה אנחנו מגיבים לעולם", אומרת גנדלר בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי, ומסבירה שמדובר בתגובה פרימיטיבית מאוד, שמשותפת לנו ולחלק מבעלי החיים ומקדימה את ההבנה הנרכשת שאנחנו צוברים עם החיים. השורשים שלה, היא מסבירה, מגיעים למקומות העמוקים ביותר במנגנון האישיות שלנו, לרגשות הבסיסיים ביותר. "זו תגובה מיידית, בלתי אמצעית ולא מבוססת הוכחה. א־מונות תלויות בגירוי, ומעוררות פעולה: את מגיבה לדמות מפחידה בסרט ברובד עמוק יותר מהרובד שבו את מאמינה כי היא קיימת רק על המסך ואינה מסוכנת לך. את מאוימת מבן קבוצה אתנית שלימדו אותך בגיל צעיר מאוד לפחד ממנו, גם אם תגובה זו מנוגדת לכל מה שאת מאמינה בו ולאופן שבו בחרת לחיות את חייך הבוגרים".

כלומר במידה רבה זה תלוי תרבות, חברה, חינוך?
"הא־מונות השכיחות ביותר הן המובנות ביותר: פחד מדברים שמדמים סיכון (גובה, למשל), גועל מאלה שמדמים טינופת (צואה), עצב מול מה שמדמה סבל (מוות של דמות בדיונית). אבל מכיוון שא־מונות רבות הן תוצאה של הרגל, אלו משתנות בהתאם להקשר החברתי, ובין אדם לאדם".

חרף האוניברסליות והעובדה שמדובר באלמנט פרימיטיבי במיוחד, עד 2007 המנגנון הזה לא הוגדר כפי שגנדלר מגדירה אותו, ולא זכה לשם. גנדלר עצמה הגיעה להגדרה רק בסופו של מסע ארוך במרחב העמום שלימים יוגדר כעולם הא־מונות. "במשך כמה שנים שברתי את הראש בנושאים שהיו בעיניי חידה וניסיתי להבין מה משותף ביניהם", מסבירה גנדלר, המכהנת כראש החוג לקוגניציה בייל. "בכולם נראה שהתגובה האנושית צמחה מתוך משהו שלא היה הזיווג הידוע בין אמונה לתשוקה. בדרך כלל, כשאני עושה משהו כמו לקרב ספל לשפתיי, אני עושה זאת מתוך האמונה שהספל מכיל קפה - ומונעת על ידי תשוקתי לשתות קפה. אבל כשאני בוכה כשאני קוראת את 'אנה קרנינה', רועדת מפחד כשאני הולכת על גשר גבוה שרצפתו שקופה או מנסה לזרוק את הזבל במקום שבו עמד פעם הפח, הסיבה אינה באמת האמונה שאנה קרנינה מתה, שהגשר אינו בטוח או שהפח נמצא מתחת לכיור. רציתי להבין מה מניע את התנהגותי במקרים כאלו, ועלה בדעתי שיש לכולם מכנה משותף, שנודעת לו חשיבות רבה".
כדי לנסח את המכנה המשותף התבססה גנדלר על פילוסופים מיוון ומרומא העתיקות, שעסקו בכוחות הסותרים הפועלים אצל בני האדם. הקולגות הוותיקים שלה דיברו על הפער בין מהות אנושית רצויה למצויה, ועל האפשרות לחולל שינוי בבני אדם באמצעות פעולה; גנדלר, מצדה, היתה מי שאבחנה עד כמה מנגנון הניגודים הזה מרכזי בחברה ובתרבות האנושית. ובעיקר, היא נתנה למנגנון הזה שם, שפה ודוגמאות מהחיים, שהפכו אותו לקונקרטי ומוכר. הולדת השם, אגב, תואמת את המסורת המשובחת של הגות ומדע, שבה מככב הבזק השראה שעושה סדר בכל המחשבות, ומכה באדם דווקא במקום שגרתי וגשמי. אצל גנדלר זה היה חדר הכושר.
"בעלי ואני התאמנו על מכשירי המדרגות במכון הכושר הגדול והכעור שאנחנו הולכים אליו, ודיברתי איתו על הרעיונות שלי. הוא הציע שאתאר אותם במונח Prelief (טרום־אמונה), אבל כבר השתמשו בו לתופעה אחרת. פתאום אמרתי 'Alief!', וברגע הזה הרעיון היסודי של כל התיאוריה התבהר במוחי. קפצתי מהמכשיר וכתבתי קרוב לעמוד של רשימות והערות, ישובה על הספסל בתא ההלבשה של הנשים".
לא בכדי המונח המילולי עזר לגנדלר לנסח את התיאוריה; ה־A שמתנוססת בראש ה־Alief מסמלת את שלושת המאפיינים המרכזיים של מנגנון הא־מונות: אסוציאטיביות, אוטומטיות ואי־רציונליות. את שלושת המאפיינים האלה ושאר נפלאות הא־מונה סקרה גנדלר בשלושה מאמרים מכוננים שהתפרסמו בכתבי עת מובילים, וכעת היא כותבת שני ספרים בעניין - אחד לקהל הקוראים האקדמי, ואחד שעוסק בסודות האושר ומכוון לקהל הרחב (ראו בהמשך). לצד ההצגה התיאורטית של הרעיון היא הקפידה להביא תימוכים מדעיים ויומיומיים. היא התייחסה, בין השאר, למחקרים שהוכיחו כי פעילים לבנים בתנועות אנטי־גזעניות מגיבים בחשש ואפילו ברתיעה למראה תמונה של בן מיעוטים (בדומה לרתיעה שלה לנוכח עובר האורח השחור); למחקרים על ניסוי הפאדג' קקי; ולפחד שמעוררים סרטי אימה גם בקרב צופים שיודעים שהסכנה היחידה היא להידבק למסטיק על כיסא הקולנוע.
אחד התחומים שבהם העמיקה גנדלר בעבודתה בתחום הוא היחס בין אמונות לא־מונות. כשהן תואמות, היא טוענת, הכל נפלא, והסיפוק והאושר בדרך. "א־מונות הן מנגנון חיובי כשהן עולות בקנה אחד עם האמונות; אז התגובות שנובעות מתוך הרגל זהות לתגובות הרצויות. למשל, חיילת שמזנקת על רימון כדי להציל את חבריה - בדיוק בהתאם להתניה של האימונים הצבאיים; נגינה בפסנתר, בלי להיות מודעת לתנועת האצבעות על הקלידים; מציאת דרכך בחדר חשוך; או הבעת תודה כשאת מקבלת תשורה".

אז מתי הא־מונות כן יכולות להיות בעיה?
"ההשפעה שלהן הרסנית במקרים שבהם אמונה או רצון מחייבים אותנו להגיב למצבים באורח מסוים, אבל אנחנו מגיבים באופן סותר. למשל - כישלון בדיאטה, חזרה לדפוסי ילדות כשמבקרים אצל ההורים, תגובה גזענית בלתי רצויה או בריחה ברגעים שבהם היינו רוצים להיראות אמיצים".
הרמוניה נפלאה וניגודים הרסניים הם רק הקצוות של היחסיים האפשריים בין הא־מונה לאמונה; בין הקצוות מתקיים יחס מורכב יותר, שבו הפער בין השתיים הוא כשלעצמו "בעל ערך", כדברי גנדלר. פער בעל ערך שכזה הוא שאחראי לנתחים נכבדים מהתרבות האנושית ולכמה וכמה תחביבים של חיית האדם שדב מערות לא היה מעלה בדעתו לשגות בהם - מצפייה בטרגדיה של שייקספיר, דרך קפיצת בנג'י ועד שטיפת מוח. "ואלו המקרים המעניינים באמת של א־מונה", קובעת גנדלר. "למשל, עצם המצאתן של רכבות הרים. זאת חוויה שההנאה ממנה תלויה באמונה שאת בטוחה - ובא־מונה שאת בסכנה. במקרה כזה הניגוד מרגש ורצוי. גם קפיצת בנג'י וספורט אקסטרים בכלל לא היו מתאפשרים בלי א־מונה. כל החוויה מבוססת על הניגוד החריף בין האמונה שזה בטוח לא־מונה בסכנה, ניגוד שיוצר את התרוממות הרוח המשכרת.
"אנחנו לא בוחרים להפעיל את המערכת הזו, היא פועלת מעצמה, אבל אנחנו מנצלים את המתח בין הא־מונה לאמונה כדי ליהנות מספורט ומסיפורת. בצפייה בסרט או בקריאת פרוזה את מאמינה שהמצבים והדמויות הן פרי הדמיון, אך הא־מונות שלך מובילות בכל זאת למעורבות רגשית עמוקה. זה פרדוקס הטרגדיה: למה אנחנו הולכים לראות סרטים מפחידים או עצובים? הסבר אחד הוא שאנחנו אוהבים לחוות את האינטנסיבי, דבר שמאפשרת הא־מונה, אבל אוהבים לעשות זאת במרחב תָחום. סיפורת מספקת לנו מקום בטוח לחוות אינטנסיביות. אנחנו לא רוצים שילד ימות כדי שנוכל לחוות עצב, אבל הרגש שמפיקה צפייה בסרט על מותו תורם לתחושת החיות שלנו. אפשר לומר שסרטים הם הבנג'י של הרגשות".

קרקע לריאליטי ולדיקטטורים
ברגע שאנחנו מבינים את זה, טוענת גנדלר, אנחנו יכולים גם למנף את המנגנון לטובתנו. דרך אחת היא להילחם בתגובות הא־מוניות הלא מוצלחות. "אני, למשל, מנסה לאזן או לנטרל אותן באמצעות אימוץ יציבה פיזית של נינוחות בסביבה חברתית - חיוך, הרפיית הכתפיים, הליכה בקצב רגוע. ואז, החיוך נהיה כן ולא מאולץ, הכתפיים משתחררות באמת. ככל שאני מתאמנת יותר התגובה הזאת נהפכת לטבעית יותר, וגם האדם מולי מגיב לאותות ונרגע בעצמו".
ערוץ אחר ליישום תובנת הא־מונות מבקש לגייס אותה כדי להגביר את האושר. גנדלר עוסקת גם ב"חמישה סודות עתיקים לאושר מודרני" - סודות שנגזרו מהגותם של חמישה פילוסופים גדולים ומתבססים על הא־מונות. ואלו עיקרם: דע את עצמך (סוקרטס); חתור להרמוניה פנימית (אפלטון); פתח מידות טובות באמצעות הרגל (אריסטו); טפח ידידות אמת (קיקרו); ודע להבחין בין הדברים שנמצאים בשליטתך לאלו שלא (אפיקטטוס). היא כותבת ספר בנושא, וגם מרצה על העניין ברחבי העולם. השבוע באה גם לישראל, וביום שלישי תישא בירושלים הרצאה שנקראת "היכן צדקו הפילוסופים באשר לטבע האדם?"; האירוע הוא חלק מפרויקט "טבע האדם נפש האדם" של מרכז שלם, שבו מתארחים מומחים מחו"ל העוסקים במפגש שבין היכולות הקוגנטיביות של בני אדם לנקודות המבט הפילוסופיות על חיינו.
במישור האישי, אם כך, אפשר להפיק לא מעט טוב מהבנת הא־מונות. במישור החברתי, לעומת זאת, אפשר למנף אותן גם למניפולציות. ויש לא מעט תעשיות שכבר היום יודעות לעשות מזה הרבה כסף, בעיקר בעולם שבו התקשורת והטכנולוגיה מטשטשים ממילא את הגבולות שבין המציאות לתחושה סובייקטיבית. הרי מ"פרויקט המכשפה מבלייר" דרך "האח הגדול" ומייקל מור ועד מהדורות החדשות, הפעלת הא־מונות שלנו היא עניין משתלם למדי. "ז'אנר הריאליטי מנצל בדיוק את המתח שבין הסיפור למציאות", מסבירה גנדלר. "הוא לוקח משהו שקורה בחיים ושם אותו במסגרת שאנחנו מפרשים כסיפור. ריאליטי נבנה כמו סיפור, אז אנחנו מעבדים אותו כך".

ומהדורות חדשות?
"אני לא חושבת שאנחנו מאמינים באמת שחדשות זה סרט, אבל יש לנו דפוסים שהופכים את התמונות למשהו שפועל בתוך מסגרת מובנית וידועה מראש. למשל, אחרי 11 בספטמבר אנשים אמרו כל הזמן שמגדלי התאומים הקורסים נראו כמו סצינה מסרט. הם חוו את זה כאילו הם לא באמת חיים את הרגע אלא צופים בו".
יישום אחר של הבנת הא־מונות מגייס את החולשה האנושית הזאת כדי להפעיל בני אדם במצבים קיצוניים. מלחמה, למשל; כזאת שלקראתה מאמנים בני אדם "נורמליים" להרוג זרים. גנדלר היא בת לפסיכולוגית קלינית ולרב הרפורמי אוורט גנדלר, שקידם אי־אלימות ושוויון; היא גדלה בבית צמחוני עם גינה אורגנית, ובסופי שבוע נסעה עם המשפחה להפגנות ולסמינרים פמינסטיים. למרות הרקע הזה, פוטנציאל שטיפת המוח שמשתמע מהתיאוריה אינו מטריד אותה במיוחד. גם אימוני הא־מונה הצבאיים אינם מעוררים בה אי־נוחות; מבחינתה, מדובר באימון באומץ, כמו זה שעליו כתב אריסטו.
עם זאת, בכל הנוגע לא־מונות שמצמיחות תגובות גזעניות קשה לה מאוד, והיא תוהה איך אפשר להתמודד איתן. "ברור שהפתרון הקל ביותר הוא שינוי חברתי, לא אישי. אבל בייל עובדים עכשיו על טכניקה של תרפיה נגד גזענות - לאמן מחדש את הפרט להגיב תודעתית בהתאם למערכת אמונות אנטי־גזענית".

זו מטרה נעלה, אבל לכל טכניקת תודעה כזאת יכולות להיות אפליקציות מפחידות.
"ברור. ראינו דוגמאות כאלו ב'התפוז המכני', וגם בדרכים מכוערות לשינוי דפוסי התנהגות, כמו הלם חשמלי להומואים; פרופוגנדה של משטרים חשוכים; ופוליטיקה המבוססת על פחד. כמה מהמניפולטורים הכי טובים של הא־מונה חיו באירופה בשנות השלושים".

אפילו פורנו מצויר עובד ככה
לא צריך להרחיק לאירופה של שנות השלושים כדי להבין את הבעייתיות של הטשטוש בין מציאות לפיקציה שהא־מונות מאפשרות. אחת הטענות הפופולריות בשנים האחרונות קושרת בין משחקי מחשב אלימים למקרים שבהם בני נוער וילדים תוקפים ואפילו רוצחים את חבריהם. "זה הרבה יותר מסובך משנהוג להניח", מסתייגת גנדלר. "איני משוכנעת שסימולציית היריות במשחקים דומה דיה להרג אמיתי כדי שבאמת תהיה לה השפעה, שהיא תכהה כך את הרגשות. הריגת דמות במשחק לא מפעילה את הרובד החושי הבסיסי שבו אנחנו חווים מוות - הריח והשמע. אנחנו מגיבים לפרומונים מאוד מסוימים שהגוף מפריש ולסוג מאוד ספציפי של צרחה, זה פחות עובר דרך העיניים. עם זאת, חלק גדול מהמעצורים שמונעים מאתנו להרוג אדם קשורים בהזדהות, שמתבססת על טריגרים ויזואליים. ולכן אני חוששת שאם משחק יוצר טריגר ויזואלי שמתקשר להרג, הוא יכול להשפיע על ההתנהגות".

בעצם הרגשות שאנחנו חווים דרך סרטים או משחקי מחשב שונים מאלו שאנחנו חווים בחיים?
"המנגנון שבאמצעותו אנחנו חווים אותם שונה. ייתכן שהיוצאת מהכלל היא פורנוגרפיה: ההתעוררות המינית עובדת באופן אפקטיבי על טריגר ויזואלי, וזה מכהה את הרגש והאמפתיה. הרי אפילו באנימציה פורנוגרפית הפסקול ריאליסטי מאוד, ושמים בה דגש על תקריבי עיניים. זה מתבסס על כך שיש אזור במוח המוקדש לזיהוי פרצופים, שהופך את חוויית ההזדהות לחזקה הרבה יותר. אלה דפוסים אסוציאטיביים, בדיוק אלו שבבסיס המערכת הפרימיטיבית של הא־מונות".

מה כל המדיה החדשות האלו עושות לבני אדם? מה קורה לנו כשהגבולות מִטשטשים?
"כשהגבולות בין הגוף והחוויה מטשטשים אז גם גבולות המוח והאופן שבו הוא מעבד חוויה משתנים. אני חושבת שבקרוב נצטרך להמציא אוצר מילים חדש כדי להגדיר את העולם המשתנה שבו אנחנו חיים. למשל, מושג האֵם - היום יש אמא ביולוגית ואמא פונדקאית ואמא חברתית. עם התפתחות הטכנולוגיה נצטרך להפריד מושגית גם בין חוויות מסוגים שונים, בעולם שבו ההבדל בין המציאות לסימולציה מובחן פחות".

המוח שלנו כבר משתנה בהתאם?
"לא. תמורות במוח הן תהליך אטי מאוד. מצד שני, המוח גמיש בהרבה משמקובל להניח. אם חשבנו בהתחלה שהדבר היחיד שיכול לתת לנו ריגוש אותנטי הוא החוויה הבסיסית של לצוד ולהיות ניצוד, ברור היום שזה לא נכון. אנשים נהנים מריגושים גם בסימולציות וירטואליות. האם זו חוויה אינטנסיבית באותה מידה? אין לדעת".