ממחסום לפה לדוברי הסמארטפון, דרך מכונית אוטונומית לכל אזרח ועד מיעוט בסקס – נראה כאילו אנחנו מדרדרים אל עבר חברה מפורדת ומנוכרת. ואולי הפתרון נמצא בכלל במערכת הכסף שלנו

התמונה המצורפת כאן אינה לקוחה מסצנה של “מראה שחורה” ולא מסרט עתידני. מדובר בתצלום שיווקי למוצר אמיתי שפותח ממש לאחרונה: מסכת משתיק קול. המטרה: שתוכלו לדבר בטלפון בכל מקום מבלי שהאנשים סביבכם ישמעו. על פניו מטרה טובה. תארו לעצמכם את המשרדים, בתי הקפה, האוטובוסים והרכבות בלי רעש השיחות הקולניות של כולנו. דמיינו את השקט. ועכשיו דמיינו איך ייראו המשרדים, בתי הקפה, האוטובוסים והרכבות, כשכולנו נלבש את המסיכה הזו.
הפרסום הזה לכד את תשומת לבי לפני כמה שבועות, ואליו הצטרפה כתבה מהסופ”ש האחרון על העתיד הלא-רחוק שמחכה לנו עם התפתחות המכוניות האוטונומיות. בכתבה תוארה משפחה לדוגמא: שני הורים, שני ילדים ולהם 6-7 מכוניות אוטונומיות. למה משפחה כזו צריכה 6-7 מכוניות אוטונומיות? כנראה מאותה סיבה שלכל בן משפחה היום (נגיד, החל מגיל 10?) יש סמארטפון אישי. מכונית אחת לאמא, אחת לאבא, אחת לבת הבכורה שתסיע אותה לבי”ס, חוגים ובילויים, אחת לבן הצעיר שתסיע אותו לעניינים שלו, מכונית אוטונומית שתאסוף את משלוח הקניות מהסופר ותסיע את העוזר/ת, ועוד מכונית אחת אקסטרה, ככה שתהיה, למקרה שאחת מהחמש מתקלקלת. וכך הגענו ל-6 מכוניות. רוצים גם מכונית אוטונומית משפחתית גדולה ומרווחת לטיולי סופ”ש שעליה אפשר להעמיס גם ציוד? קיבלתם את המכונית השביעית למשפחה של 4 נפשות.
אבל רגע, יש עוד משהו שתפס אותי. שני מחקרים פורסמו בשבועות האחרונים ועוסקים בקשר בין השתלטות המסכים על חיינו לבין החשק לעשות סקס. מסתבר שבני דור ה-Y ודור ה- Z שגדלו עם מסך צמוד בכף היד, עושים הרבה הרבה פחות סקס. בישראל חמישית (!) מהצעירים מוותרים על סקס לטובת מסכים: ל- 20% אין חשק לסקס; ל- 50% יש בעיות זקפה. החוקרת שבדקה את הנתונים מספרת שבמחקרים מלפני 17 שנה בסה”כ, רק ל- 2% היו בעיות של חשק מיני. תראו מה קרה תוך פחות משני עשורים.
ומה המצב בארה”ב? גם האמריקאים עושים הרבה פחות סקס מבעבר, ובמיוחד הצעירים. לצעירים האמריקאים יש גם הרבה פחות פרטנרים מיניים מלהורים שלהם או לסבים שלהם. ובבריטניה? 28 אחוזים מבני 16-21 שתושאלו, 28% הצהירו שהם נמנעים ממין לגמרי. לגמרי! וכך, בין מסך למסך, בין מסיכה למסיכה, בין אוטונומיה לאוטונומיה, אנחנו יוצרים כאן ניכור חברתי בקנה מידה שספק אם היה אי פעם. אדם לעצמו, למכוניתו, למסכו, למסכתו. אין סקס. אין חיבור. נפרדות.
אנחנו משלמים מחיר כבד על הקידמה.
ואולי זו לא הקידמה. שהרי טכנולוגיה אמורה להיות כלי שרת. השאלה אינה מה היכולות שלנו, אלא לאן ניקח אותן. בנקודה הזו, רבים נוטים להניח שיש כאן בחירה חופשית לאן המין האנושי ייקח את פיתוחיו הטכנולוגיים המרהיבים. כאילו הכל פתוח, ונותר רק לבחור מה נעשה עם זה. אני חוששת שההנחה הזו נאיבית.
אנחנו חיים במערכת כלכלית שמעודדת ומחנכת אותנו למרדף אינסופי אחרי כסף. זו המטרה של המשחק: להשיג כמה שיותר כסף, מה שגורר צבירת יותר ויותר חובות. מדובר במוטיביציה אישית אינדיוידואליסטית, שנשענת על תחרות, ואולי באופן מובנה גם על עושק האחר. המערכת – השיטה – שבתוכה אנחנו חיים אינה מעודדת אותנו לשיתוף פעולה, אינה מעודדת חיברות ודאגה לאחר, אינה מעודדת ביחד. אנחנו חיים בשיטה שהמוטיבציה בה מובילה בהכרח לניכור. אז שנתפלא שההמצאות הטכנולוגיות שלנו מובילות אותנו בדיוק לשם? האם זה בכלל יכול להיות אחרת? ואל תתפתו לחשוב שמדובר על דיון בציר שנע בין קפיטליזם לסוציאליזם. רחוק מזה. אני תוהה אם עצם כללי המשחק הבסיסיים ביותר – השג כסף ככל יכולתך – הם הכרח, והאם זה הדבר הכי טוב שיכולנו לארגן לעצמנו כבני אנוש על הפלנטה הזאת.
לפני כמה שנים כתבתי כאן על ניסוי מעניין בעיירה נידחת באוסטריה שנערך בשנות ה-30 במאה הקודמת. זו הייתה תקופה כלכלית קשה של אמצע השפל הגדול עם אבטלה חמורה. ראש העיר החליט אז להנפיק לתושבי העיר מטבע חלופי חדש, שהערך שלו יורד אם הוא נשאר ביד. חשוב לא פחות – בניגוד לכסף שלנו, הכסף של העיירה האוסטרית לא נוצר מחוב שהריביות עליו הועברו לבעלי מוסד פיננסי זר, אלא היה זה כסף חופשי שניתן בתמורה לתרומה לקהילה המקומית. במקום לנסות להשיג יותר ויותר כסף, כפי שמעודדת אותנו הכלכלה הנוכחית, הכסף האוסטרי עודד צבירת שעות עבודה למען העיירה ותושביה. הכסף המריץ את המשתמשים בו להעביר אותו הלאה בינם לבין עצמם אחרי שביצעו עבודה מקומית זה עבור זו. אבטלה של 60% נמחקה בתוך שנה ושגשוג אישי וחברתי הגיע דווקא מפיזור של הכסף והפניתו לצרכי הקהילה. בדיוק הפוך ממה שאנחנו מכירים. רק התערבות הבנק המרכזי האוסטרי מנעה את התרחבות הניסוי לעיירות נוספות באזור.
כל עוד היסוד הבסיסי ביותר בשיטה – לצבור ולהשיג יותר ויותר כסף – לא ישתנה, הניכור ילך ויתרחב, וכל טכנולוגיה מסעירה שנפתח, תיקח אותנו הרחק הרחק אחד מהשני, הלאה מאיתנו. זו לא הטכנולוגיה שמעודדת ניכור – זו הכלכלה.
יש הרבה חירויות שאני כמהה להן. רבות מהן חוסות תחת התקווה הזו: שנצא מכבלי השיטה שמפרידה בינינו.
חג שמח חברות וחברים, תחוו חופש, תחוו חירות מחשבתית, הטילו ספק בכל הנחה, דמיינו עולם פתוח וחדש שבו אתם יכולים ליצור מחדש הכל.
מי שאינו חולם, אינו זוכה להגשים…
תחלמו.

מאת הכלכלה האמיתית