פרשת חיי שרה-מי אתה יצחק אבינו ע"ה?

בס"ד. תשע"א. פרשת חיי שרה.

פרשת חיי שרה, מגוללת את פטירתה של שרה אימנו,קניית מקום הקבורה מעפרון החיתי, השידוך ליצחק אבינו ע"ה ומותו של אברהם אבינו ע"ה.
והנה מצינו בחז"ל (מסכת ברכות כ"ו ע"ב) כי :"יצחק תיקן לנו תפילת מנחה", שנאמר:"ויצא יצחק לשוח בשדה". ואין שיחה אלא תפילה שנאמר: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהילים קב' א).

ואכן , רבינו סעדיה גאון תרגמו "ליצלי", אונקלוס תרגמו "לצלאה" ורש"י ביארו לשון תפילה. הפרשנים הקלאסיים כדוגמת אבן עזרא מפרשים זאת כטיול בין השיחים. או כהשגחה על פועלים שנוטעים שיחים בשדה (רשב"ם).

שאלתנו היא, מדוע חז"ל קבעו כי לשוח משמעו תפילה?
ואדרבא! התוספות ורש"י (ברכות לד עמ' ב ) לדעתם, התפלה אסורה בשדה, וכך פסק מרן השולחן ערוך. (או"ח, סימן צ סעיף ה') : "לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה". אז מה ראה אפוא יצחק להתפלל בשדה דווקא?

כאן צריך לאומר, כי יצחק אבינו היה היחיד מבין האבות הקדושים שהיה לו שדות. אברהם ויעקב היו רועי צאן. ולכן רק ביצחק נלחמו. אברהם ויעקב יכלו לנדוד עם האוהל לכל מקום ובכך להימנע מעימות עם השכנים. יצחק הוא היחיד מהאבות שנולד בארץ(!), מת בארץ וחי כל ימיו בארץ(!).

וודאי שכל אחד מהאבות מסמל פן מיוחד. השליחות של יצחק היא: השדה. תפקידו לייצג השתרשות בקרקע. ולכן כך ניתן לתרץ, את נטייתו לטובת עשיו בהמשך, שהיה איש שדה מובהק, לעומת יעקב, איש תם יושב אהלים.
חז"ל (יבמות ס"ג) כבר העידו כי "אין לך אומנות פחותה מהקרקע". מגושמת. עבודה שתובעת את האדם הן את נפשו והן את גופו. אבל יש בה כדי להעלות. הגמרא שם ממשיכה ואומרת: "עתידים כל בעלי אומנויות שיעמדו על הקרקע". כלומר, המצוות שאדם מקיים בקרקע (תרומות ומעשרות, שמיטה) מעשירות את נפשו.

אף ייתכן שיצחק אכן יצא גם לטייל בשדה. ואדרבא, היציאה ללא יעד מוגדר אל הטבע היא מעשה אמוני, שבאמצעותו צריך היוצא להתבונן בעולם וסדריו ולהתרשם מפועלו של בורא עולם.

הביטוי שנאמר לו :"שכון בארץ" הוא לא רק לנטוע עצים, אלא בו זמנית לשכן את השכינה גם בארץ. וכך כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג, פרק נ"א) : "וזאת גם כן מדרגת האבות אשר הגיעה קרבתם אל השי"ת..והיון עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה וכבוד..שהם, היו עושים המעשים ההם-לא היו עושים אותם אלא באבריהם בלבד, וליבותיהם ודעותיהם לא יסורו מלפני ה'..תכלית כוונתם הייתה בכל המעשים ההם להתקרב אל הש"י קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע השם ותעבדהו.

"התפילה המתמדת של הנשמה המתאמצת להתפשט על כל הכוחות החיים משתוקקת לגלות את מהותה על כל הסביבה, ועל כל העולם והחיים". (הרב קוק זצ"ל, עולת ראי"ה ח"א עמ' יא). זו תפילתו של יצחק. הקשר המתמיד של האדם עם הקב"ה לא רק בשעת התפילה הרשמית, אלא גם מעבר לה.
ומשום כך יצחק (המסמל גבורה) תיקן את תפילת מנחה דווקא. תפילה של אמצע היום, שבה האדם טרוד בעסקיו ובמלאכתו. דווקא אז לזכור את ייעודו, לשם מה הוא טורח ועמל. אם עובד הוא את ה' או את אלילי כספו. ולכ גם אליהו לא נענה אלא בשעת מנחה. מי שהגיע למדרגה זו, כיצחק, התפילה מרוממת אותו, כי יחד אתו מתפללים גם כל העשבים. .."מרומם הוא האדם בתפילה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש, מעלה את הכול , מרומם את הכול למקור הברכה ומקור החיים. (הרב קוק זצ"ל, עולת ראי"ה, ח"א עמ' י"ג).

בברכת שבת שלום,
אודי כהן
תלמיד המכון הגבוה לתורה ומנהל פורום יהדות באוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
מייל: udi6519@gmail.com